הגעתי להלוויה של אמנון. אחרי הכל לא נעים לא לבוא להלוויה של
מישהו שהיה איתי באותה מחלקה בשירות הצבאי. היו שם אנשים רבים,
ככה זה כשבנאדם מת יחסית צעיר. ת'אמת, אני ואמנון אף פעם לא
הסתדרנו, ואם יורשה לי להיות גלוי - אפילו די שנאתי אותו.
ההלוויה החלה, נכנסנו לאולם שבו הייתה מונחת האלונקה עם הגופה
בתכריכים והרב התחיל להפטיר, מדי פעם הוא עלה לטונים ממש
גבוהים וזה די הצחיק אותי אבל לא היה לי נעים אז הורדתי את
הראש כדי שאף אחד לא יראה שאני צוחק. הגיע השלב בו הרב היה
צריך לגזור לבני המשפחה את החולצה, ראשית הוא ניגש לאבא, ואיך
שהוא בא לגזור, האבא תפס לו את היד ולחש לו באוזן משהו, ואז הם
התחילו לדבר ופתאום שמתי לב שזה נראה יותר כמו ויכוח - הרב
התחיל לעשות תנועות גדולות עם הידיים והאבא הגיב לו באדישות
מסוימת, לצערי לא יכולתי לשמוע על מה הם דיברו אבל בסופו של
דבר הרב לא גזר לאף אחד מבני המשפחה את החולצה והיה נראה כועס
מאוד. ואז הגיע השלב שבו היה צריך לקחת את האלונקה לכיוון הקבר
אבל כולם עמדו ולא קרה כלום, אז הרב שאל: "מי סוחב את
האלונקה?" שוב הורדתי את הראש ובלעתי את הצחקוק שעמד להתפרץ כי
המשפט הזה הזכיר לי את כל המסעות אלונקה שהיו לנו בטירונות.
פתאום נשמעה צעקה בהמתית וחזקה מהקהל: "נו כבר חבר'ה! מי נכנס
מתחת לאלונקה?!" - כולם שם נשפכו מצחוק, מה שנתן לי לגיטימציה
גם להשתחרר קצת. לבסוף התקדמנו לכיוון הקבר כאשר ארבעה צנחנים
לשעבר, ביניהם אני, סוחבים את האלונקה בשל רוח ההתנדבות כנראה.
בזמן שאני סוחב את האלונקה לכיוון הקבר המיועד אני פתאום מרגיש
כאפה חזקה על הכתף, "צריך חילוף אחי?" שאל אותי ליאור, חבר טוב
שלי מהטירונות, שלפי מה שאני יודע, גם הוא שנא את אמנון. "לא
זה בסדר אחי", אני עונה לו. "טוב, בהפסקת שתייה אני מחליף
אותך", הוא השיב. צחקקנו. לאחר האתנחתה ההלצתית הקלה עם ליאור
האוזניים שלי היו פנויות כדי להקשיב לדברי הרב שהמשיך לזמר לו
בצורה משעשעת ובטונים גבוהים תוך כדי הליכה לקבר, המילים היו
מוכרות לי: "שיר המעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי..."
"איזה מגניב", אמרתי לליאור שהמשיך ללכת לידי, "שמת לב שהרבי
הזה גנב למוש בן-ארי את המילים?" "זה באמת לא בסדר", הוא עונה
לי ושוב צחקקנו. הגענו לקבר והורדנו פנימה את הגוויה. הרבי
המשיך לזמר בצורה שגרמה גם לי וגם לליאור כמעט להשתין
במכנסיים. זה הזכיר לי משהו שקרה לנו כבר לפני שבועיים,
כשליאור ואני באנו לבקר חבר נוסף שהיה איתנו במחלקה בשם ניר,
ואז כשהיינו במעלית של הבניין שלו נכנס לפתע אדם שמן ודי
מכוער, ושנינו רצינו להישפך שם על הרצפה מצחוק אבל לא היה נעים
לנו, כמו עכשיו.
לאחר דקות ממושכות של זמרה של הרב, בהן אני וליאור מתמודדים עם
"מצב הכפית" שנכנסנו אליו שלא במתכוון, הרב ניגש לאבא של אמנון
כדי שיקרא קדיש, ולאחר לחשושים נוספים בין האב לרבי, האב לקח
את הספר תורה לידיו וקרא קדיש בקול אדיש וחלש מאוד - כאילו הוא
קורא לעצמו. לאחר הקדיש שאלו אם יש מישהו שרוצה להוסיף דברים,
ואז לאחר שקט אימתני וחוסר תזוזה, עלתה יד אחת באוויר, ואיש
מבוגר התקדם ליד הקבר והתחיל להספיד בספונטניות: "אני יודע
שנהוג לומר שאסור לדבר סרה במת, אבל בואו נודה בזה, הוא היה
חתיכת חרא! ואל תהיו מופתעים מהמילים הללו, אני משוכנע שכל אחד
ואחד מכם שבא היום להלוויה, הגיע רק כי לא היה נעים לו. אז הנה
לכם, הוכחה שאנחנו חברה צבועה. אם לא היינו צבועים המקום הזה
היה ריק היום, אפילו ההורים שלו לא היו מגיעים כי גם הם לא
סבלו אותו. אני חושב שזה צריך להיות יום שמח, שכזה בנאדם חרא
עזב אותנו, כולנו שנאנו אותו, וזה מעבר לכל התכונות השליליות
שהיו בו בנוסף: הוא היה דביל, הוא היה אידיוט, הוא היה מכוער,
היה לו ריח מסריח מהפה וכולנו שמחנו לשמוע שהוא מת. עכשיו
אמנון, בוא אני אגיד לך כמה דברים, אפילו שאתה לא שומע: אתה
נולדת אפס ואתה מתת אפס, כולם שנאו אותך ואני מקווה שכל
התולעים שמה בפנים יפרקו אותך כמו שצריך, חרא נולדת וחרא מתת
ואני מתבייש בך! זה מה שהיה לי להגיד, תודה!"
אז האיש הזקן הזה שבדיעבד הסתבר שהוא היה סבא שלו, עזב בהליכה
זועמת עם ידיים מאוגרפות את בית הקברות מייד כשסיים את ההספד
שלו, ואז החלו לטפטף אנשים החוצה בעקבותיו, כאשר, אל תשאלו
אותי למה, אני נשארתי ליד הקבר הטרי יחד עם המשפחה המצומצמת
שלו, כנראה מנסה לעכל את המוות שבו אף פעם לא נתקלתי מקודם.
ואז אחרי שהם בעצמם הלכו, התחלתי ללכת מרחק מה מאחוריהם לכיוון
שער היציאה של בית הקברות, וכמה מטרים לפני שיצאתי הסתכלתי שוב
אחורה לכיוון הקבר וראיתי אישה צעירה בערך בת גילנו מתקרבת
לערמת החול הערומה ושמה עליה שושן אדום. דווקא היו לו קטעים
שהוא היה בסדר, חשבתי לעצמי.