עכשיו אני הולכת להיות הכי אמיתית שבעולם...כל מה שניסיתי
להדחיק ואמור בעצם להשאר אחורה יפתח פה ויסגר לתמיד.

כיתה ד'..נער שלוש שכבות מעלי לוקח אותי למאחורי המועדון..
הילד הזה היה כל כך פופולארי, וכולם אהבו אותו, ופחדו.
ואני,בתור ילדה קטנה ותמימה,מה בסך הכל ביקש ממני? ללכת לאחורי
המועדון?..הסכמתי.
ושם התיישבנו,והוא אמר לי להרגיש בנוח..כנראה שבאמת איפשהוא
הייתי לחוצה..פחדתי. והוא התחיל לגעת בי...
הוא לא נישק..הוא רק נגע...ואני ביקשתי שיפסיק, אבל זה לא עוזר
לי,הוא רק מרגיע אותי...ואומר לי שאני בידיים טובות.
כל פעם ניסיתי למצוא תירוץ אחר, רק ללכת משם..גם אם הייתי ילדה
קטנה- ידעתי שזה לא בסדר,לא בסדר מה שהוא עושה לי.
ובסופו של דבר הצלחתי להמלט משם,כבר לא זוכרת אפילו איך.
תמיד ידעתי שזה לא בסדר מה שהוא עשה, אבל לא חשבתי על זה כמשהו
רע. לא סיפרתי את זה לאף אחד..שמרתי את זה בפנים..שכחתי
בכלל..ואז לא יודעת איך ההורים שלי גילו את זה. אמא קראה לי
למטבח, וביקשה שאני אספר לה הכל. התנגדתי..אבל היא הכריחה
אותי..התחלתי לבכות, ולהתייפח..אבל היא אמרה לי שאני חייבת
לספר לה הכל. סיפרתי לה,ואז היא אמרה לי ללכת לשטוף את הפנים.
ראיתי את הדאגה בעיניים שלה..חוסר אונים שכזה. כשחזרתי
לסלון,גם אבא ישב לידה, וגם שתי האחיות שלי ישבו שם. והם
הסתכלו עלי..במבט מוזר כזה..שאז ידעתי בבירור שמה שההוא עשה לי
היה משהו רע. ואז אבא,שהוא הבנאדם הכי סבלני בעולם..אמר כשאני
רואה שהוא עצבני, ולחוץ ובמצב חוסר אונים מוחלט ,שחייבים לספר
את זה להורים של הילד,חייבים לטפל בזה. ואני ישר
התנגדתי..פחדתי שיתחילו שמועות, פחדתי ממנו..כי הוא אמר שנשאיר
את זה בינינו.בסוף,אחרי הרבה התלבטויות,הגענו להסכם שאם זה
קורה שוב,אני חייבת לספר להם את זה, ואני חייבת לספר להורים של
הילד. זה לא קרה שוב.
עברו שנים..וכל פעם שאני רואה את הילד הזה במושב, הוא מחליא
אותי. פשוט מחליא. לא אכפת לי כמה שהוא מסכן, וכמה היה לו קשה
בבית, לא מעניין אותי בגרוווווווש! הוא ניצל אותי..פשוט ניצל
אותי..

בכלל,כשהייתי ילדה קטנה הייתי מאוד תמימה...
הייתה ילדה שכבה מעלי, שכל החברות שלי נורא העריצו אותה כל
הזמן,ונורא אהבו אותה. אני אהבתי אותה גם,אבל לא הערצתי ...
היה איזה יום שישבנו כל הבנות על הדשא ושיחקנו...ואז היא עלתה
עליי, והתחילה להאכיל אותי דשא..כמעט נחנקתי, דומה לדמעות
שחנוקות אצלי עכשיו בגרון..והיא קראה לחברות האחרות, והן עזרו
לה. אבל לא עשיתי שום דבר רע! למה כולכם רעים אליי??

אני שמחה שמהתמימות הזו  נפטרתי בגיל די צעיר... מזל.

כיתה ח'-השנה הנוראית בחיים שלי. הכי נוראית שיש.
הסתפרתי קוצים-ואז החבר שהיה לי(שהייתי מאוהבת בו עד ראש-אם לא
יותר), אמר לי שמכוער לי ככה, ונפרדנו. נשמע ילדותי אה? אבל
הפרידה הזו הפכה את השנה לקשה..
הפסקתי לאכול. וכשמפסיקים לאכול-נפסק הרעב... וכך יש גלגל
נוראי.
ולא אמרתי לאף אחד את זה, לא שיתפתי אף אחד..רק החברה הכי טובה
ידעה שקשה לי עם הפרידה..ראתה עצבות בעיניים שלי תמיד.
ואז גם הפסקתי לקבל מחזור,וקיבלתי הרבה דכאונות.
היה יום אחד,שירדנו למגרש בבית-ספר,ומישהו אמר לי משהו, אני
אפילו לא זוכרת מה, ופשוט רצתי מהר לשירותים הכי נידחים בבית
ספר, ונשארתי שם עד סוף היום. החברות שלי, ילדים ומורות -כולם
ניסו לדבר איתי דרך הדלת, אבל לא. אני יושבת על הרצפה ומוציאה
את נשמתי..בוכה וצועקת..
ואז המורה שלי, המורה הכי מבינה בעולם, הכריחה אותי לצאת,
ועשתה איתי שיחה. ושאלה מה קורה איתי..ומה יש לי בזמן האחרון.
וסיפרתי לה קצת. וגם על בהעיות שהיו עם ההורים הייתי יוצאת
בבוקר אחרי ריב סוער עם אמא, בלילה ההורים לא הסכימו בכלל לדבר
איתי, היה תחושה של קור ואי נעימות בבית כל הזמן, ואני הייתי
האשמה. תמיד היה נראה כי הם אפילו לא מנסים להבין אותי.
צעקתי לעזרה מבפנים..מבחוץ כבר הייתי חלשה מידי.
הייתי יושבת כל הפסקה עם ספר על ילדה אנורקסית,קוראת,מזדהה,
לומדת "טריקים". הייתי יושבת לבד בהסעה..הייתי סגורה
לחלוטין..
הייתי בוכה כל ערב, ובוכה מבפנים כל יום.
בסופו של דבר יצאתי מזה...בעיקר בזכות המורה המופלאה הזו..
ועברתי בית ספר..ושם כבר נהיה אחרת.

זהו...פירקתי פה הרבה..זו אולי לא יצירה ספרותית...אבל זו
אני.
עכשיו,הפרק הזה כבר מחוק בעיניי.