אני אוהבת
לשבת ולהסתכל בנקודה אחת
קפואה מתה
לגרום לך להבהל
לגרום לך לקרוא למשטרה
אני אפתור לכם תעלומה, איבדתי
את אופניי, אלה עם הכנפיים, חפשו אותן

בשביל זה יש משטרה, לא?

ואתה בוכה,
אנחנו בוכים בתוכי בזמן האחרון, כמו
פרפרים מול אש
תנור חימום עדיין משאיר גושי קרח
בתוכך, נדבקים לעור הקפוא.

הגשם עושה טעות
עושה טעות נוראית, לרדת כשאני
כמו אלף אנשים שהולכים בכיוונים מנוגדים
יש לי רק מטריה אחת
רק אחת זה מה שנותר עבורי
במחסן החלומות והאופניים
חיפשתי את שלי אבל הן לא היו

אבא טוב ואמא רעה
הזמן לא נחלק לדקות יותר
אני שומרת את השארית בכיסים

כמה בדידות בתוך מדרגות לא ארוכות

היא שוכבת שם מחוברת למכונת הנשמה
לא נושמת בכוחות עצמה,
צינור גדול עובר בתוכה,
הרומנטיקה שלי.
אתה הרופא הראשי,
יוצא אליי שותק
אני שותקת ויוצאת אל הגשם
לא יכולה שלא לחזור

לדבר אליה
לדבר אליה
לדבר אליה

לגרום לפסנתר לבקש
לגרום לי להיות הפסנתר
קופסה מדברת
אינסוף מדבר זועק, אמרת שיש שם רק שקט
מדענים בטח יסכימו

מי ינגב לי את המים מהפנים
מי ייגע לי בכתף הכואבת
בלי להשאיר סימן

הגשם ויתר.
הוא כמו אבא שאיבד אמון בבתו.

אין ביכולתי לכפות עליך את השקט
שלי הפרטי
כיסית אותי בשלך לא מזמן
שמיכה
שתי מילים חטופות ואני מחייכת מכאב

אף אחד לא בא לקחת אותי מכאן
אולי שנינו נהיה עומס יתר
למעלית הזאת, אבל
אל תגיד כי לא ניסינו, לא, עדיין
זה כמו בדיקות כן לא כאלה
כן או לא, בגלל זה, פוחדים לקחת

אבא זועק מהחלון.
מעולם לא היה לי אבא.
אמא שלי מעולם לא הייתה מאושרת.
אולי אם ארצה מספיק אוכל להסיר את הקללה
לגרום לה להפסיק לשאול

הרומנטיקה הזיזה את ידה הימנית
הרופא מהלך במסדרון רועד משמחה
אני שוטפת את עצמי
בשאריות הזמן ששמרתי בכיסיי
רוכנת אליה ומסתכלת בעיניים לא רואות

תתעוררי ותנערי אותי חזק, אחרת אני אמות.

קודחת.
רותחת כמו קומקום.
נועצת ציפורניים בקיר, צליל
בלתי נסבל.

זה כי נמאס לי
לפעמים להיות אני, המוגדרת
הנר יכול להיות לי נשימה טובה
סדירה
יבשה
לא לגוף שלי, לא

רציתי להיות לך עולם
לעולם לא תוכל להכיל אותי
בגבולות
במסדרון ההוא, עם העולם הזועק
היינו שנינו תחת אותה שמיכה
הכל משחקי חרבות,
והלהב יכול, הלהב יכול באמת

יש משהו קדוש בלעשות מכאב אמנות.
מאמנות אושר, ובאושר לרפא כל כאב בעולם.
הדף הוא המקווה שלי.