- מוקדש למבזק חדשות אחד יותר מידי
היום צרחתי על המורה שלי. קראתי לה שיטחית ומקובעת והוספתי
שאין לה חיים, אז היא העיפה אותי לנזיפה אצל המנהלת. למזלי,
המנהלת הייתה עסוקה וביקשה ממני לחזור אליה יותר מאוחר כי היא
צריכה לנסוע לפגישה ממש חשובה. "עוד שעתיים בדיוק את מתייצבת
אצלי במשרד", היא אמרה. הנהנתי להסכמה, כמו שאני תמיד עושה
כשעומד מולי דיקטטור מאיים ויצאתי בשקט מהמשרד המפחיד שלה.
אחרי שעתיים בדיוק, באיחור של שתיים עשרה דקות, התייצבתי מחוץ
למשרד. לקחתי נשימה עמוקה עם קצת 'שמע ישראל' לברכה ונכנסתי
פנימה. בכיסא של המנהלת ישב איש מזוקן שעישן סיגר מעופש והסריח
את כל האזור.
"אממ...אני ליטל, מי"ב 5, אמורה להיות לי שיחה עם המנהלת",
אמרתי בקול מהסס משהו אחרי השתעלות מריח הסיגר שחנק אותי.
"המנהלת מתה. היא נהרגה לפני שעה בתאונה, משהו עם נהג שיכור
אני חושב, אני המנהל החדש, אין לי זמן לשטויות שלך, תחזרי מיד
לכיתה", הוא אמר.
כשיצאתי מהמשרד לא ממש הצלחתי לזהות על הפרצופים של התלמידים
הבעת עצב או שמחה ואם הייתי מורה לנחש לבד שזה קרה. מוזר,
חשבתי לעצמי.
הגעתי לכיתה, התחיל שעור סוציולוגיה. חטפתי צעקות על האיחור
ולא היה לי שום תרוץ יעיל. נו, טוב, התיישבתי במקום שלי שבדרך
כלל היה מאוכלס בחברה שלי, שכנתי לשולחן, תום.
צלצול, הפסקה. ניצלתי את הזמן להתקשר לתום, לברר למה היא לא
הגיעה לבית הספר. השיחה הסתיימה דיי מהר, זכיתי לניתוק הטלפון
בפרצופי. מה עכשיו עשיתי לה? אני חושבת לעצמי אחרי שכל יום
אנחנו רבות על משהו חדש.
כשהגעתי הביתה, אחותי הגדולה סיפרה לי שאבא של תום זרק את אחיה
התינוק מהחלון כי הוא הפריע לו לראות כדורגל ושאחר כך אמא שלה
ממש התחילה לצרוח אז הוא רצח אותה בסכין מטבח.
מוזר, חשבתי לעצמי.
ברדיו סיפרו שאיזה שחקן אחד תלה את עצמו ואיזה מוסיקאי מת ממנת
יתר של סמים. שום דבר לא חדש.
יצאתי לקניון. בחנות הדיסקים התחיל איתי בחור שווה בטרוף. הוא
קנה כמה דיסקים של נירוונה, הדלתות ועוד משהו של ג'ון לנון
והלכנו לאכול משהו. משהו שהלך פעם על ארבע רגליים.
למרות שהכרנו רק רבע שעה בערך, הוא סיפר לי שהיה לו אח שנהרג
בצבא כי כמה ערבים ירו בו. "אבל לא יצאנו מופסדים", הוא אמר,
"שני חיילים אחרים חיסלו את הערבים".
קבענו לצאת באותו הערב, אז חזרתי הביתה להתקלח ולהתארגן. לבשתי
את הסטרפלס הכי מפגיז שיש לי וחיכיתי לו מחוץ לבית שלי.
עשרים וחמש דקות חיכיתי למנייאק והוא הבריז לי. כשהתקשרתי לברר
מה קרה, אמא שלו ענתה והסבירה לי שהיה להם ריב אז נמאס לו והוא
ירה לעצמו בראש. "פעם אלוהים היה מחליט מתי לקחת אנשים" ולא
שכחה לציין שעכשיו יש לה שני ילדים מתים.
בן זונה, חשבתי לעצמי, הגוף שלו לא שייך לו.
כבר נהיה מאוחר ועבר עלי יום מעייף. אמא שאלה אותי אם אני באה
איתה מחר לבקר את בת דודה שלי, היא ילדה בן. "אממ... בסדר",
אמרתי, "רק אל תמותי לי מחר, טוב?" והלכתי לישון.