עוד משהו שכתבתי די מזמן וכבר לא יהפוך לסיפור בפני עצמו.

נתב"ג
לילה לפני הטיסה אני מתקשר לאמא שלי ואומר לה שלא תגיע לשדה
תעופה. מישהי כבר תאסוף אותי שם, ואני אגיע הביתה בערב. אמא
קצת נעלבת, אבל אני לא מצטער. עשרים שעות מאוחר יותר אני יוצא
אל הטרמינל עם מוצ'ילה מאובקת על הגב וזיפים של שלושה ימים. זה
מכוער, אבל לא אכפת לי. אני יודע שהיא תחשוב שזה סקסי. אני
סורק את הקהל בעצבנות ולרגע אחד אני חושב שאולי אני בכלל לא
אזהה אותה, אבל לא, היא שם, מנופפת אלי. הלב שלי מחסיר פעימה.
אנחנו מתקדמים אחד אל השנייה ונעצרים. יש רגע בודד של קיפאון,
מבוכה אולי, ואז היא קופצת עלי, מחבקת אותי כמו ילדה קטנה. היא
מריחה אותו דבר. שתי שניות אחרי שהיא נוגעת בי כבר עומד לי
ואני נבוך, מנסה להשאיר קצת רווח ביננו, אבל היא נצמדת אלי חזק
וכבר לא אכפת לי ואני מחבק אותה בחזרה וכל שאר העולם נעלם. היא
לא בוכה. קיוויתי שהיא תבכה אבל היא רק מחייכת אליי. משם אנחנו
הולכים אל האוטו שלה. היא שואלת אותי איך הייתה הטיסה ואני כבר
מתלונן על כמה שחם בארץ ואנחנו לא אומרים את כל מה שלא באמת
צריך להגיד. היא מתכוונת שנשב באיזה בית קפה אבל אני מבקש שנלך
אליה הביתה והיא מסכימה. בדרך אל הבית היא שרה עם הרדיו ובאותו
הרגע אני יודע בוודאות שאני עדיין אוהב אותה. היא מכינה לנו
קפה. היא לא זוכרת עם כמה סוכר אני שותה. היא אף פעם לא זכרה.
אנחנו יושבים על הנדנדה הישנה בחצר שלה. חתול ענק מגיח ומתחכך
לי ברגל, ואני נזכר שבפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה בגודל
של הכף יד שלי. היא נשכבת ומניחה את הראש על הרגליים שלי, ואני
חושב על דברים שמשתנים ודברים שלא. אני חושש מהעתיד, חושש
מאוד, אבל באותו רגע טוב לי.

חזרה
אני חוזר הביתה מהמכון כושר ומוצא אותה יושבת על המדרגות
בכניסה לדירה. אני זוכר בדיוק כמה חודשים, כמה שבועות, כמה
ימים וכמה שעות לא ראיתי אותה. היא מסתכלת עלי במבט מתנצל,
ואני מתלבט אם לנשק אותה או לבעוט לה בראש. אני לא עושה אף אחד
מאלה, רק נאנח ונכנס לדירה, בלי לומר לה מילה. אני נעמד ליד
הדלת הפתוחה, מחכה. היא יושבת שם לעוד רגע אחד ואז קמה ונכנסת
פנימה. אני סוגר אחריה את הדלת. אנחנו עומדים פנים מול פנים
בסלון הקטן שלי. אני מתחיל להגיד לה משהו, ומפסיק, ושוב מתחיל,
ושוב מפסיק. אני נכנע. אני מצביע על הספה ואומר לה שתרגיש
בבית, שאם היא רוצה לשתות היא יודעת איפה המקרר, ושאני נכנס
להתקלח ונדבר כשאני יוצא. אני לוקח בגדים נקיים מהארון ונכנס
למקלחת בלי להסתכל אחורה לראות מה היא עושה. המים עושים המון
רעש והחדר הקטן מלא באדים ואני בכלל לא שם לב שהיא נכנסה עד
שהיא מסיטה את הוילון ונעמדת מולי. היא מתפשטת באדישות, מקפלת
את הבגדים שלה לערימה קטנה ומסודרת ומניחה אותם על השרפרף
בפינה ואז מצטרפת אליי. היא מסבנת לי את הגב, את החזה, את
הבטן. המים כל כך חמים שזה כואב. היא שולחת יד אל הברז של המים
הקרים אבל אני מסלק אותה בעדינות. שישאר ככה. אחרי עשר דקות
אני סוגר את המים, והיא לוקחת מגבת גדולה ומייבשת את שנינו
ביסודיות. היא לוקחת לי את היד ומוליכה אותי אל החדר שינה. היא
נשכבת על הגב ומסתכלת עלי, מזמינה אותי אליה. אנחנו מזדיינים
לאט, בשקט, בריכוז. אני נושם לה אל תוך האוזן. את הגניחות שלה
היא מחניקה בצוואר שלי. כשהיא גומרת הציפורניים של יד אחת
ננעצות לי בכתף, והשיניים ננעצות בכתף השנייה. אחרי דקה אני
מצטרף אליה. אחר כך אנחנו שוכבים בחושך בתנוחת כפית. היד שלי
משולבת בשלה ושתיהן ביחד מונחות לה על הבטן. עם היד השנייה אני
מלטף לה את העורף. אני עומד להגיד לה שאני אוהב אותה, אבל משהו
עוצר בעדי.

חתונה א'
זה סוף הקיץ, והאוויר נעים. צהריים. אנחנו בחצר שלה, בינות עצי
תפוז והקדמה של שלכת. היא לובשת שמלה פשוטה ולבנה. אני לובש
ג'ינס. אבל הנעליים שלי חדשות. הרב הוא איזה ברסלבי מצחיק, חבר
של מישהו שהיה איתה באוניברסיטה. הקייטרינג הם זוג נשוי עם
משאית קטנה. הדיג'יי חבר מעבודה. הכל הכי פשוט שיש, הכי קרוב
שאפשר. סך הכל החתונה הזו כוללת ארבעים ושמונה בני אדם, שלושה
כלבים, ומספר לא ידוע של חתולים.
אני שובר כוס. אנחנו מתנשקים. אנשים מוחאים כפיים. אחרי החופה
היא רוקדת כמו מטורפת, יחפה. אני מצטרף אליה בהתחלה אבל אחרי
כמה דקות מתעייף ויושב להסתכל עליה. לקראת ערב כמה חבר'ה
אוספים עצים ומדליקים מדורה. גיטרות נשלפות, ג'וינטים נדלקים.
האווירה כמעט שאנטית, במובן היפה של המילה. פה ושם יד של גבר
אוחזת ביד של אישה ועוד זוג נעלם בעומק הפרדס. אני מחייך אליה
מעבר למדורה כשהיא מתרוצצת ומציעה תה או קפה לכולם. לפנות בוקר
אנחנו יושבים על הנדנדה שלה, מוקפים בקומץ של אנשים שעייפים או
מסטולים מדי בשביל לחזור הביתה. היא נשענת עלי ונרדמת, ואני
מסתכל על הזריחה ותוהה אם אני אי פעם אהיה מאושר כמו עכשיו.

חתונה ב'
אני קם מוקדם בבוקר ביום שבת והולך להכין קפה. בדרך חזרה לחדר
שינה אני קולט משהו מהבהב על המסך. אני מתיישב מול המחשב. יש
לי אימייל חדש. ממנה. עבר כבר הרבה זמן. אני מחייך ולוחץ על
האינבוקס, אבל די מהר החיוך שלי נמחק. אחרי כמה שורות של הקדמה
היא מגיעה לפואנטה. היא מתחתנת. הם עדיין לא קבעו תאריך אבל
כנראה שזה יהיה בסביבות ספטמבר. וכמובן שאני מוזמן אם אני אהיה
בארץ באותה תקופה. והיא מאושרת. ומה שלומי בכלל? אני בולע את
הרוק וקורא את האימייל שלה שוב. ופעם שלישית. אחר כך אני משחק
ארבעה משחקים של פריסל. ואז אני נותן לקיר אגרוף כל כך חזק
שלרגע אני חושב ששברתי אצבע. חברה שלי מתעוררת ויוצאת מהחדר
שינה לבושה בחלוק. היא נעמדת מאחוריי, מניחה ידיים על הכתפיים
שלי, ושואלת מה קרה. אני אומר לה שכלום, סתם אימייל מידידה
ותיקה. היא שולחת אלי מבט מבולבל ואני קולט שעניתי לה בעברית.
אני חוזר על עצמי, הפעם באנגלית. אחר כך אני מתלבש, מנשק אותה
ואומר לה שאני יוצא לסיבוב. אני מתעלם מהבוקר טוב של הדורמן,
יוצא מהבניין ופונה שמאלה לרחוב מרסר לכיוון השדירה השמינית.
אני עובר את המעדנייה הקבועה שלי, את הפארק הקטן שלפעמים אני
משחק בו שחמט בימי ראשון, את הבניין של NYU שבו עשיתי את רוב
התואר השני. כל תחנה כזו היא כמו דקירה בחזה. פתאום אני קולט
שאני אף פעם לא אטייל איתה יד ביד בסנטרל פארק. אני אף פעם לא
אאסוף אותה מג'ייאפקיי, מחכה לה עם כוס קפה חמה וחיבוק. היא אף
פעם לא תהיה חלק מהחיים היפים האלה שאני בונה לי כאן כבר יותר
משנתיים. אני מנסה לעכל שכל כך הרבה זמן מחכה למשהו שאף פעם לא
יקרה. שתי המילים שקראתי הבוקר שחור על לבן מהדהדות לי בראש.
היא מתחתנת. אני מסתובב ומתחיל ללכת בחזרה לכיוון הדירה. פתאום
ניו יורק נראית הרבה פחות מרשימה.

שיכחה
אני שוכח ממנה לגמרי, ופשוט חי את החיים שלי, כרגיל.