נשימה רכה חולפת על העורף. זהו מדעה המרגיע, מרדים, של הנפש
שיוצאת. היא יוצאת למסע של ת"ק פרסאות, חולפת על פני ביתו של
ינשוף. מרימה גבה לאות הכרות עם חזרזיר. פסיעותיה הקלות
מותירות רק סימן קל על העלים שנשרו והצהיבו במשעולי היער. פניה
מועדות לביתו של אי-אה. בידיה תשורה קטנה: מפח אויר. זה שיצא
מהבלון של פו.

עתה היא יורדת במשעול צר - אל ביתה של סוזן, ליד הנהר. אבל גם
לה, אין אהבה לתת לה. אפרפרה היא עוזבת.

לאן נותר לה ללכת? אל תחנת הרכבת - בה אני והוא אוחזים בקצוות
שיער משערה - זו שנתנה לי או לו.

אולי למקום אחר. למקום שנמצא חמש דקות לפני שהלכה. אבל המקום,
ככל האחרים, אינם קיימים באמת. כל מה שקיים זה האופציה הנכזבת,
הכוזבת, של המקומות האלו.
נותר לה רק לשבת בצד הדרך. לפשוט יד. לבהות בעוברים ושבים מבלי
לצפות לכלום. פחית חלודה מונחת לידה. שקטה אף ממנה. השקט האופף
הזה... אין חזק ממנו. אולי אם יפול מטבע של זהב אל הפחית -
השקט שישתרר לאחר נפילתו יחריש לחלוטין. בוהה בעוברים ושבים,
מבלי לצפות לכלום. בסוף היום להסתכל בהפתעה, לא מתרגשת, בקופסת
הפח המפויחת שבה קובצו מעות בודדות.
אבל משהו, אולי הרצון, הוא זה שמושיט יד ואומר לה "המשיכי!"
למרות שאין בה, בעצביה או בגידיה, כבר כלום.
אולי אחיות הרחמים מטות אוזן קשבת למילמולה חסר הפשר, המדמדם,
המקוטע. אבל, הלאות שאחזה בה רבה מכדי לתפוס את ידן השלוחה
אליה.

משעולים, דרכים ארוכות שלא יודעים היכן התחילו, מרעולים כבושים
בצעדים שעוד יעשו. הכל מתכנס אל מקום אחד - כל הדרכים נראות
שוות, כי לכולן יש סוף, ואף אחד מהסופים; מהקצים; אינם שונים,
כי כולם - בסופו של דבר - רק סופים, של דרך שעוד לא צעדתי.
אבל יד מנחה - צעקתו של הניחרת, כבושת הדמע, של הרצון, בשארית
ובאפיסת כוחותיו, מסמנת שיש דרך. רק צריך לבחור בה.