בראשית היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.
ולא הורגש החסר בשום מקום.
ואז התגלתה לה האש. היא קסמה לכל אדם וחי. היא נתנה אור וחום,
איש לא העלה בדעתו כיצד חיו לפניה.
האש הייתה ממכרת, הקרבה אליה הייתה חיונית, היא הפיקה את האור
וחום שהיה חסר במשך זמן כה רב. המחשבה על כך שיש בה משהו זדוני
לא חלפה בראשו של שום יצור תבוני שהילך על הארץ.
עד שהחלו התסמינים.
התסמינים שהוכיחו את חוסר המושלמות שהיה נחלתה של זו, שהאדם
חשב למתנה הכי גדולה.
הגיצים החלו לשרוף בבשר החי, לאכל מבפנים.
האדם התעלם.
הרעיון על פגם במושלמותה האלוהית היה בלתי נסבל.
המרחק בינו לבין האש הלך וקטן.
חוכמתה של האש וערמומיותה פיתו את האדם. ההתרחקות ממנה החזירה
את הקור, שצרב בבשר החי.
וכך, ככל שהצטמצם המרחק, השריפה גדלה, ואיימה להשמיד כל
תקווה.
ואז זה קרה, כאילו העולם עצר מלכת.
ההתקרבות הייתה גדולה מדי, והכוויה העפילה מעל ומעבר לגבול
הכאב הסביר.
איש לא יכול היה לשאת זאת, הכאב, האכזבה, היא שרפה ואיכלה
והשמידה הכל, פנים כחוץ וחוץ כפנים.
הכאב גרם לכעס, והלה היה כבד מנשוא.
הכל התעופף באוויר ובלבד לכבותה, לכלותה.
התוצאות לא איחרו לבוא.
תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, לכאורה לא שונה מבראשית. אך זה
היה שונה, שונה מאוד, האדם כבר ידע את האש.
מרגע זה ואילך השקיע האדם את כל מאמציו לחפש לו תחליפים. כאלה
שיחממו ויאירו, אך לא ישרפו.
בתום הכעס, בהתעמעמות הכאב, הומצאה לה הנורה.
ויהי שוב אור.
וחמימות נעימה פשטה באנשים.
שוב יכלו לראות, למראית העין המצב חזר להיות מושלם. בהבדל
דקיק, הגיצים נעלמו, ההרס הופסק.
הנורה עשתה כל שביכולתה לחקות את האש, להיות כמוה, למלא את
האדם חום ואור, מבפנים ומבחוץ.
מאמציה היו לשווא.
לא חלף זמן רב והאמת הכתה באדם, הנורה חסרה אלמנט בסיסי, אין
בה דבר מן האלוהות. הגדולה שהייתה מנת חלקה של האש. לא הייתה
זו אשמתה, אך זה לא שינה דבר.
בתחילה זה לא הפריע לו, לא היה דבר חשוב יותר מהביטחון.
הביטחון שהכוויות לא יחזרו על עצמן, השריפה לא תישנה.
בהמשך תחושת הזיוף החלה לחלחל, זהו אינו הדבר האמיתי, האדם החל
לחוש געגועים לאש, אך זו לא הייתה עוד בנמצא, הכעס והפחד גרמו
לאדם לשכוח כיצד להבעירה שוב.
ומאז ממשיך האדם לנסות ולהיזכר. חלקם מסתפקים בנורה, חלקם חזרו
לחושך, אך את כולם מאחד דבר אחד, תחושת הריקנות, החסר. הצורך
בניצוץ.