[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידן גרניט
/
ההרים הכחולים

"אני עסוק בתקופה זו" מלמל אותו עולל ושתה לרוויה את הבירה
המקומית אגב גרוד בגב. "אם הייתי יודע לכתוב", המשיך במלמולו
שאינו משתמע לשני פנים, אלא לשתיים, "אז כבר הייתי באוסטרליה
לפני שלושה חודשים כדי להתחיל את התואר השני שלי".

מקורות יודעי דבר מסרו כי איש התקשורת הנ"ל חוגג בימים אלו את
יום הנישואין הראשון עם אשתו דקלה. מידע נוסף שנדלה ממקורות
יודעי כמה דברים אישרו כי מדובר בהרים הכחולים, אך שאר הדברים
אותם הם יודעים אינם קשורים כלל ועיקר לזוג המאושר. "אם אתם
צמאים למידע" אמרו בבדיחות הדעת, "פנו למקורות".

הכל התחיל ממש במקרה. הטלוויזיה הישנה החלה מקרטעת, ושנייה
לפני שלג כדורי הפינג-פונג המפורסם, צבעים עזים שטפו את המסך,
ללא כל קשר הגיוני בין דמות וצורה לצבעה. אנשים ירוקים, ריהוט
סגול, כלב בורדו, הרים כחולים, קבוצת כדורסל עם חולצות אדומות
לוקחת אליפות בכדורסל, ועוד מהביזאר...
"אי אפשר לראות כך טלוויזיה" אמרה דקלה. "נכון" אישר
עידן,"מילא אנשים ירוקים...אפשר לתרץ זאת בריקבון מתקדם. מילא
ריהוט סגול...יש נשים. מילא כלב בורדו...מעשי קונדס בקיבוץ.
מילא הרים כחולים...אשליה אופטית הנובעת מריכוז גבוה וצפוף של
אקליפטוסים אשר פולטים שמן מיוחד, המארח בברכה את כל צבעי השמש
חוץ מהכחול, החוזר בחזרה אל תוך עיננו. אבל קבוצת כדורסל עם
חולצות אדומות לוקחת אליפות"???

"זה ברור" אמרה דקלה. "גם לך הלכה קצת האנטנה". "לא נכון" אמר
עידן והוציא מכיסו אנטנה בלי רגליים. "אם רק תרצי דקלה, אקח
אותך לראות כלב בורדו". "כלב בורדו ביום הנישואין שלך" כעסה
דקלה. "רהיטים סגולים"? ניסה עידן. "אולי בשלב קצת יותר קסום
בחיינו" התרצנה דקלה. "משחק כדורסל"? קיווה עידן. "אנחנו
חוגגים יום נישואין ראשון, לא מסיבת רווקים" הגדירה דקלה. "אז
מה את רוצה"? שאל עידן בחוסר אונים, "ללכת לראות מתים בתהליכי
ריק...רגע...אני יודע...כחול!!. אז מה את בוחרת, סרט או הרים"?
"תחשוב"! דרשה דקלה. "חכי רק רגע" אמר עידן וכופף את הראש
לכיוון אחד שכל נוירוניי המחשבה יתרכזו בצד אחד של הראש. "סרט"
אמר עידן בביטחון רב. "רגע" אמרה דקלה. "יש כנראה נוירונים
שנדבקו בדפנות הראש" אמרה ודפקה על הראש של עידן עד שנשמע קול
חלול. "סרט" השיב עידן. מצב זה כבר הרתיע את דקלה לגמרי. כל
הנוירונים נפלו כנראה על השטיח דרך האוזן תוך כדי המאמץ
לריכוזם להתרכזותו של עידן. "בבקשה", התחננה דקלה, "לאן תיקח
אותי"? "סרט" ענה עידן, "סרט רק המחשבה לקחת אותך להרים
הכחולים". "קח אותי לשם"... התאנחה דקלה בסיפוק, וצנחה פרקדן
לידיו החסונות ולגופו המסוקס של עידן. "אבל קודם צ'יריבירי"
אמר עידן, והמבין יבין.

"את יודעת דקלה", הקסים עידן, "כדי להגיע להרים הכחולים צריך
קודם כל לנסוע מערבה. הם נמצאים מערבית מרחק שעתיים נסיעה
ממקום מוזר בו צריך ללכת מזרחה כדי להגיע לים. דבר נוסף שצריך
לקחת בחשבון ולהתכונן אליו נפשית זו שעת היציאה. זו שעה שהכרנו
רק בימי הג'ט לג העליזים בבונדיי, כשרק הגענו וחשבנו שנכבוש את
העולם עם מילים כמו : yes, no, dog, good, door, Mr. Kashtan,
banana
ועוד....( הנקודה הרביעית היא נקודת סוף משפט. בעיה תחבירית ).
אם שכחת שהשעה הזו קיימת באוסטרליה, יכול להיות שאת צודקת, אבל
אין ברירה. צריך לקום בשש. כן, שש!!!!! ולצאת פיזית ( כן,
פיזית!!!!) מהמיטה בשש ועשרים. אם נצליח לעמוד בגבורה בשלב
הזה, יש מצב שנגיע בזמן לכספומט. כן, כסף קונה את הכל, כמו
שמיטיב לשיר הזמר המהולל שלומי טוב שבת שלום או שכשזאב זאב אז
חצי נחמה. עם כסף אפשר אפילו להגיע להרים הכחולים. אבל לצאת
משם אפשר בהחלט בלי כלום. אם נעמוד בלוח הזמנים, תהייה לנו
ההזדמנות לחוות את החוויה של להגיע בזמן, ואפילו אולי לחכות
לאחרים. אני יודע שזה לא נשמע לך כ"כ מציאותי אבל הכל אפשרי.
גם הרים כחולים."

"אתה כזה גבר שלי" אמרה דקלה וצנחה שנית אל תוך חיבוקי החסון,
השרירי, החלק, המלטף והמפנק. בעיקר המפנק.  צנחנו למיטה לא
לפני שכיוונו שעון מעורר דאגה לשעה הרצוייה. כשצלצל השעון,
התגובה הראשונה  שלי הייתה "דקלה, ממתי את מכוונת שעון לאמצע
הלילה? אפשר לקום טבעית אם צריך לשרותים".

הגענו בזמן. ( כן, אני יודע, זה נשמע מוזר כמו הרים כחולים).
בעודנו מחכים לשאר הקבוצה ההרפתקנית, הציע המדריך הצעה שאפשר
לסרב לה אם רק יושבים בשקט ולא עושים שום תנועות פתאומיות
שיתפסו את תשומת ליבו של המדריך- לנסות לנגן בדיג'רידו. מלותיה
של דקלה עוד הדהדו בי מיום האתמול, דבר שהביא אותי לתגובה לא
רצונית של "אני אנסה". הניסיון הראשון שלי היה כ"כ טוב שהמדריך
חשב שאינני מבין את ההסברים שלו באנגלית. אבל הניסיון השני שלי
היה כ"כ מוצלח שרק מבנה גופי, צבע עורי והדרך שבה אני לפעמים
מתלונן על דברים הוכיחו למדריך כי אכן אינני אבוריג'אני במקור.
רק בכנפיים.

כולם הגיעו חוץ מאחד, שהוחלט לא לחכות לו. בקבוצה היו הרבה
נשים, ויש קלישאה שאומרת שאסור לתת להן לחכות. בסיטואציה
הספציפית הזו, באוטובוס הירוק הקטן, גם לגברים שלהן אסור כנראה
היה לחכות. אז נסענו. המחשבה המיידית הייתה שנוכל לאכול גם את
הסנדוויץ שלו לארוחת הצהרים, אבל בסוף התברר שנשאר רק אחד עם
גבינה ונקניק, וכדי להשלים את הביטחון שלא נאכל אותו, התברר
שהנקניק הוא נקניק חזיר. טוב שהטיול לא נפל על פסח. המחשבה
השנייה שעברה בראשי הייתה שאם יקרה משהו לאוטובוס ( אפרופו לא
אבוריג'ני במקור ) וכל הסלולרים יישארו ללא קליטה, אף מטוס לא
יוכל לזהות את האוטובוס ביער העבות. אבל אז נרגעתי. ההרים
כחולים.

התחלנו לנסוע. בדרך המדריך סיפר על החיות הארסיות והמסוכנות
שיש באוסטרליה. שמענו ברדיו אפילו שיר שפזמונו הולך כך :
welcome to Australia you might accidentally get killed  .
דקלה, שהרגישה בטוחה במחיצתי עצמה את עיניה ונרדמה. הערתי אותה
בדרך לראות כי ההרים שממול אכן כחולים, דבר שניתן לראות מרחוק
ושכדאי שתראה זאת לפני שנגיע להרים הכחולים באמת, ששם הם רק
ירוקים. דקלה ראתה, התרשמה, וחזרה להתפנק לה על כתפי שזעקה
לנגיעה אחת רכה של לחייה החמה של דקלה. מאוחר יותר התברר כי
גודלם של ההרים הכחולים כשמורה, גדולים כמחציתה של בלגיה, כך
שלמרות שרואים את הכחול מרחוק, אפשר לראות אותו גם מתוך ההרים
הכחולים, שכן האופק גם נמצא בהרים הכחולים, ואכן הוא גם כן
כחול.

תחנה ראשונה. נסיעה של עשרים דקות אל תוך היער והגעה אל קרחת
יער עם עשב מעורר תיאבון. המון קנגרויים. הם מסתכלים על
המיניבוס הירוק שלנו ולא מופתעים כלל. הם כבר ראו מפלצות
ירוקות כאלה שפתאום פותחות את איברי הרבייה שלהן וממליטות
תיירים. אנחנו, שראינו אותם לראשונה, מאוד מתרגשים. זוהי חייה
חברותית יחסית. אי אפשר ממש לאמת זאת משום שאם נוגעים בהם בא
פקח וקונס אותך בהרבה כסף או בהרבה "לא יפה. אמרנו שאסור.
מצטער". אז רק התקרבנו. "שלום", אמרתי, "חברים, פנינו לשלום.
תכיר, זוהי דקלה אשתי. גם לה יש כיס במכנסיים וגם היא אוהבת
להתפנק בשמש".
הוא לא ענה. "קפוץ לי" התרגזתי. הוא קפץ. הרגשתי טוב. אין מתנה
יפה מזו לגבר ליום הנישואין הראשון. ממש תרומה יפה לאגו.

המדריך ( הוא יפה וגם חתיך, אבל אני תפוס... ) אמר שתמיד טוב
לתפוס בתמונות קנגרו עם תינוק בכיס שתופסים את שני הפרצופים בו
זמנים. זוהי ה money shot  מכיוון שאפשר למכור אותה אח"כ. אני
ממליץ בחום להסתכל באלבום התמונות שלנו באינטרנט. זה יעלה לכם
רק שלושה דולר. חברים חברים, אבל לא הולכים עם חוויות למכולת.
טוב, אולי רק בעין-גב ובבית-שאן שם ניתן לקנות גם בהקפה.
ניסינו לראות גם קואלות, אבל הסיכוי לכך היה נמוך. אין הרבה
מהן בכלל, והיכן שיש הן נמצאות על צמרות העצים מוסוות. היתרון
הוא שאפשר בקלות יחסית לראות אותן כשהן זזות ביום, אך החיסרון
הוא שהן ישנות כמעט 20 שעות ביממה ופעילות גם בלילה. אבל עדיין
יותר קל מלמצוא פיל מסתתר מאחורי פרח. לפעמים הם קצת רשלניים.
כמו מתי שהם מתחבאים במקרר ולא מטשטשים את העקבות על
המרגרינה.
אבל הסתפקנו בכך. עדיין הייתה שמש, קנגרויים והרים כחולים.
וכמובן, אחד את השנייה ולהפך - היינשה תא דחא.

המשכנו בנסיעה לעיירה הסמוכה, שם, בשביל הנוסטלגיה קנינו שוקו
ולחמניות כדי לאכול את המאכל המוכר "שוקו ולחמנייה". את התמונה
השלימה השעה. 10 בבוקר. זו הייתה הפסקה במלוא מובן המילה. ללא
הצלצול עלינו לאוטובוס והמשכנו ל   .Wentworth Falls שם בגובה
של 900 מטר כבר היה קר מאוד והייתה רוח. התלבטנו מה דקלה תלבש.
חולצה קצרה עם ארוכה עם סוודר או את כל הנ"ל בתוספת פינוקית
הפליז הלבנה שלה? הרוח החליטה בשבילנו. את הכל!!! יצאנו לכיוון
הצוק והתחלנו לרדת למטה. נוף מדהים!! ירדנו וירדנו כמעט עד
לשינוי אקלימי אל תוך יער גשם. הדבר שהטריד אותי יותר מכל היה
שהמדריך שלנו הוא גם הנהג של האוטובוס. עשיתי אחד ועוד אחד.
יצא שבר עשרוני. כן!! נצטרך כנראה לעלות את כל הדרך חזרה
לאוטובוס. הוא לא יגיע לבד למטה, וגם אם כן, אז הוא כנראה
יישאר למטה ואז בכלל נהייה תקועים. זו גם הסיבה למה אסור לדרדר
אבנים ואוטובוסים למקומות עם מטיילים. "אולי יש שם מישהו"
הדהדו קולות המדריכים הרבים שהיו לי בחיי. הם צדקו. המישהו הזה
זה אני ודקלה עכשיו. ואנחנו בדיוק חוגגים את יום הנישואין
הראשון שלנו ( מושלם לכתבת הספד בעיתון ).

באיזה שהוא שלב אמרתי לדקלה שכדאי שנהייה אחרונים שנוכל לצלם
גם תמונות שלנו רק עם הטבע. מאותו רגע הריטואל היה קבוע. אנחנו
מתעכבים וכל הקבוצה מחכה לנו. המדריך עודד אותנו ואמר שהוא
אוהב אנשים שיש להם זמן והערכה לטבע ושככה צריך לטייל. הסכמנו
אתו. הקבוצה לא כ"כ. אבל הוא המדריך ולכן אנו נשמעים רק לו.
ככה זה הכי בטוח. ומה עם אחד המטיילים יציע לך לקפוץ מהגג? אז
תקפוץ? אה? אה? צחקנו קצת על האנשים בקבוצה שממש רצים את
המסלול כדי לסמן וי, מדיי פעם עוצרים, נותנים תמונה וממשיכים.
אח"כ כשהם יראו את התמונות לחברים שלהם הם יוכלו להגיד "אתם
רואים, שם היינו וזה מה שראינו. למעשה אתם רואים את כל מה
שראינו. חוץ מאת הקרקע".

הגענו לסוף הירידה, אחרי המפלים לעוד תצפית פנורמית. אם הייתה
לנו עדשה כזו אז גם את הייתם רואים זאת כמו שאנחנו. אבל לא
רצינו להיות פראיירים. תעשו את זה בעצמכם. התחלנו את העלייה.
בכיתי. אמרתי לדקלה שאני רוצה לחזור הבייתה. היא אמרה לי
להירגע ונתנה לי טיפ. "לכולם קשה. אפילו לי. אפי לולי." אמרתי
לה שזה לא רק זה. אני גם לא רוצה שיציירו עליי עם משחת שיניים
בלילה. "תגיד שאתה אלרגי למשחת שיניים על העור" אמרה.
בסופו של דבר הגענו למעלה. היה חם מאוד. ומייד אח"כ היה קר
מאוד. דקלה ציינה שזה בדיוק מה שגורם אח"כ להיות חולים ( הצד
הפולני של המרוקאיות ).
היא צדקה.  הגענו לאוטובוס. ככל שהתקרבנו אליו כך גם ראינו
אותו פחות (ירוק ברקע ירוק). לא יכולתי להתאפק עוד והייתי חייב
לספר את הבדיחה שאתם בטוח לא מכירים, אז בקצרה ובתמציתיות-
"למה האחרונים תמיד בסוף", סיפרתי, והרגשתי קצת לא מקורי. זה
הגיל המתקדם שקצת דוחק בנו לספר בדיחות נדושות ולא מצחיקות.
הרי אחרי הכל אנחנו כבר לא בני 26. אולי זו אחת הסיבות, עם
אצבע על הדופק הפועם, למה היינו אחרונים. התחלנו כבר לחשוב על
קריירה בתור מאספים. ככה זה, ברוב הטיולים המאספים הם כבר בעלי
כרס, שבדרך כלל מאספים רק את עצמם. מאוד סמלי גם שבארץ יש להם
נשקים מעץ משנת תרל"ח (כן, בבוקר לח ), וחרב באבנט.

נסענו למקום אחר ועשינו הפסקת צהרים ( סנדוויץ,עוגה ופרי לפי
סדר החשיבות). מרוב קור אכלנו במיניבוס. קיווינו שתוך כדי
הנסיעה לטרק החדש נתחמם מחדש. בסוף התברר שמכאן בעצם מתחילים
את המסלול החדש. זה מסביר את העובדה למה עשינו עצירת צהריים
במקום בלי נוף. שמענו מהמדריך קצת סיפורים אבוריגיניים על
המקום החדש בו אנו עומדים לטייל- The three sisters
שלוש האחיות זה בעצם שלושה צוקים סלעיים גדולים מאוד מפורסמים
באזור. רחוק מהן יש עוד סלע פחות מפורסם מהן. האגדה מספרת
שבשבט האבוריגיני הזה היה רופא אליל אחד (מבחינתו הוא היה בטח
שיא המודרניות ) שהיו לו שלוש בנות. רק לרופא הזה היה מותר
לרדת לעמק הענקי המשתרע מתחת, מכיוון שהייתה לו עצם מיוחדת
בעלת כוחות. לעולם לא ניתן היה בזמן אמת לבצע בה ניסוי כלים,
אך האמונה הייתה כי יש בכוחה לגבור על המפלצת המפחידה בשוכנת
עמוק בעמק. אך בנותיו הסקרניות לא שמעו בקולו, ובשיא החורף
ירדו לעמק, בלי מעיל!!!.
ואז התרחש התרחיש הגרוע ביותר מבחינת כל משתתפי הסיפור. נכון,
הבנות התקררו. הן עשו אפצ'י ענקי, שהעיר את המפלצת. המפלצת,
שלא הבינה איך יכול להיות ששלוש אחיות עושות אפצ'י אחד בו
זמנית, החליטה לברר את העניין אחת ולתמיד והחלה לרדוף אחריהן.
"אם הן יכולות להתעטש בו זמנית ובו בזמן גם לא להקשיב לאביהן (
ולא סתם אבא, אלא רופא אליל ), הן בטוח מאוד טעימות", עברה
מחשבה בשלוש מראשיה". הריח של הבנות שיגע את המפלצת שהחלה
לנטוף ריר לא ריר. "אין כמו שלוש אחיות על מצע רך של מחית
אקליפטוס ברוטב קורי שינה של קואלה" חשבה במפלצתיות. "אולי
אקנח בטארט חרדון הצווארון שהוכנס לכיס קנגרו שחומם מראש לחום
גוף" המשיכה לחשוב, ועצמה שלוש עיניים כקורצת לעצמה על
ההזדמנות. האב, שהבחין במתרחש, החל לשים את פעמיו לכיוון
המפלצת כשעצם הקסמים מוחזקת בידו. כשהגיע אליה והכה בה נוכח
לדעת כי העצם אינה פועלת על מפלצת בסדר גודל כזה. הוא היה כ"כ
קרוב שאף הבחין כי זו אינה כלל מפלצת - אלא מפלץ.
מה עשה? רץ לכיוון בנותיו שכבר כמעט הגיעו לדפנות העמק,
וכשנוכח כי אין סיכוי להצילן, הכה בהן עם עצם הקסמים והפך אותן
לאבנים. המפלצת שהתרגזה מאוד על אבדן הארוחה, החלה לרדוף אחרי
האב שהצליח להגיע לקצה השני של דפנות העמק. שם, שראה כי אינו
יוכל לברוח יותר, הכה עם עצם הקסמים על עצמו והפך לסלע בעצמו
עד עצם היום הזה.
מוסר ההשכל: כדאי שעצם הקסמים יהיה מקל. במקום שיהיו תקועים
בתור סלעים שם עד עצם היום הזה, המקל היה מקל עליהן.

ועוד סיפור שמתקשר לכך. יש באזור הזה גם ציפור מאוד מיוחדת
שקוראים לה ליירבירד ( הציפור השקרנית ). היא מסוגלת להשמיע
החיקוי מושלם את כל הקולות הקצרים יחסית שהיא שומעת. בסרט
שראינו היא ממש מדגימה קולות של ציפורים אחרות, של אופנועים,
של חיות ועוד. היא עושה זאת עמ"נ למשוך את הנקבות. ככל שזנב
הזכר יותר מהודר והוא מוציא ממקורו יותר קולות מקוריים, כך
הנקבה יותר נוטה לרצות בו להזדווגות. מזכיר לי שלפני שבע שנים
עם הייתי עושה לדקלה את כל החיקויים שלי של אריאל שרון ורפול,
אולי לא הייתי כאן עכשיו כדי לספר לכם על חוויותינו מהטיול.
בקיצור, הציפור הנ"ל לא ממש עפה וכל הזמן מגרדת את הרצפה כדי
למצוא תולעים.  האבוריגנים מאמינים שהיא ממש מחפשת את העצם עד
עצם היום הזה. בינתיים היא רק מוצאת מקלות. אף מקל לא מקל
עליה. היא רוצה רק תולעים. דרך אגב, גם אותה היה לנו המזל
לראות. לא צילמנו אותה, גם בגלל שהיא הייתה בתנועה וגם בגלל
שלא רצינו שהיא תדגים אח"כ את המצלמה שלנו שהייתה צרודה באותו
יום.  

האגדות והסיפורים האלה הם מאוד מעניינים מהבחינה שהם נותנים
פרשנות ללמה הדברים היום קיימים בצורה שהם קיימים. חסרי דמיון
האנשים שמעדיפים את ההסברים המשעממים של המים החוצבים בסלע
במשך בדיוק 5 או 6 מיליון שנים. נכון, מליון שנה לפה או לפה זה
קצת יותר מדויק משתיים או שלוש אחיות או אחים.

כשהתקרבנו לסלעים של שלוש האחיות הזהרתי את דקלה שלא תיגע בהן.
אולי יום אחד איזה ציפור תמצא עצם ואז הן יתעוררו לחיים ואם הן
לא יכעסו כ"כ על אביהן שהפך אותן לאבנים הן עלולות להעירו,
ומרוב עצבים אף לנקום בכל מי שרק העז לנגוע בבנותיו. או אז רק
לאחמד טיבי יהיה תרוץ מתאים.
בסוף החלטנו כן לגעת בהן ואף לפרסם את תמונותיהן החודרניות
באינטרנט. ראו הוזהרתם!!

משם המשכנו לכיוון ירידה תלולה מאוד בעלת כמעט אלף מדרגות. עוד
פעם הטרידה אותי העובדה כי המדריך הוא גם נהג האוטובוס שלנו.
אך הפעם הייתי מנוסה. כשעשיתי אחד ועוד אחד יצא לי כבר ממש
כמעט שתיים. ירדנו את המדרגות והברכיים שלנו קצת כעסו עלינו
והחלו לאיים עלינו בבריחת סידן. אחת הברכיים שלי אף איימה במים
בברך. המשכנו ללכת בתוך היער, אחרונים אך לא לחוצים, ובסוף
הגענו לרכבת הרים בת 100. כאן נפתחו בפנינו שתי בררות. האחת-
הרכבת בת 100 אמנם אך בעלת סיכוי גבוה להגיע למעלה תוך דקה.
השנייה- לחזור למעלה באותה דרך שהגענו ברגל, עם סיכוי גבוה
יותר שנגיע בגיל 27 למעלה, ונמשיך לחגוג כמו שאנו יודעים
לחגוג. הפעם דקלה עשתה חושבים. אחד ועוד אחד יצא לה ללא שארית
בכלל. שתיים. אז הלכנו על האופציה הראשונה. היה מדהים וכיף.
למעלה קנינו שוקולד בשביל להתחמם קצת והמשכנו בנסיעה קצרה מאוד
לאכסניה בה ישנו ובילינו בקטומבה. הבטחנו לעצמנו כי אנחנו
בחופש עכשיו ולא נעשה עוד אחד ועוד אחדים.

השעה 17:00. קיבלנו חדר חמוד מאוד והלכנו לישון צהרים בלי
לעשות אחד ועוד אחד. היינו כ"כ עייפים מההליכה ומהקור ומהרוח
שלא היינו צריכים חישובים מסובכים שיעייפו אותנו עוד יותר.
קמנו ב 18:30 והרעב התחיל קצת להציק לנו. בסוף הוא כ"כ הציק
שהראנו לו מה זה ומאיפה משתין הדג. הוא איים שהוא יראה לנו
מאיפה מחרבן הבן אדם אח"כ, אבל אנחנו כבר מורגלים במצבים מאין
אלו.
הלכנו לאיזה פאב סמוך וירדנו על חצי קילו בשר כל אחד. איך
שהוא יצא שאני אכלתי משהו כמו 750 גרם, אבל תירצתי שהסטייק שלי
היה בעצם עם עצם ( לא חזיר ולא של אבוריגינים, סטייק טי-בון ),
ושל דקלה היה גם של פרה אך חלק אחר, בשביל הגיוון. בסוף התברר
כי הגיוון היה רק במרקם. לשניהם לא היה טעם. אז הוספנו להם
מלח, פלפל ורוטב ברביקיו. תוך כדי שתינו בירות והמשכנו לחגוג
בקופנגן המקומי שלהם בעיירה קטומבה.  

לאחר מכן המשכנו למלון גדול, יפה ושומם כדי לשתות קוקטילים.
דקלה בחרה דאקירי תותים ואני הלכתי על מטרופוליטן. ישבנו לנו
בטרקלין מפואר, כמעט בודד מאדם. היה שם רק עוד אדם אחד בודד
חוץ מאתנו. דיברתי אתו קצת, ומסתבר שאביו שנפטר היה עיתונאי
מאוד מפורסם באוסטרליה. אולי יום אחד אתקשר אליו, אראיין אותו
ואכתוב סיפור על מה שלא יעלה. בקיצור, הבן אדם היה כ"כ שיכור
שהוא לא יכול היה לסיים משפט. הוא לא הטריד אותנו הרבה, ואנחנו
היינו בעיקר בשלנו, עם הרבה משפטים עם סיומות שקשורות להתחלתם.


למחרת  בבוקר ציוץ הציפורים העיר אותי. טוב, גם האור והלחץ
בשלפוחית. חשבתי ששמעתי קול של הליירבירד, אז יצאתי החוצה חמוש
במצלמה ובסקרנות עיתונאית. בסוף זו הייתה סתם ציפור אחרת עם
מנעד גם לא רע בכלל, אבל זכיתי לראות זריחה יפה, קרח על
המכוניות ובהזדמנות החופשית של ללכת לישון עשרים דקות אחרי
שאתה מתעורר. ועוד עם דקלה. איזה כייף.

אח"כ עוד פעם קמתי בבוקר, אבל עם דקלה, והלכנו לבדוק את הנושא
של ארוחת בוקר אוסטרלית כמעט טיפוסית. כמעט, כי הטיפוסית היא
לא כשרה ומלאת שמן על הבוקר. לביבת תפו"א מטוגנת עם ביצה
מקושקשת וסלמון מעושן, בקישוט עגבניות בתנור בשבילי, וטוסטים
עם ביצה שלוקה, ירקות ופטריות בתנור עם עוד סוג של לביבה
מסוימת עם דקלה. רצינו גם לטעום איזה ממרח שמרים ששמענו עליו
מחבר. אומרים שזה או ממש טעים לך או ממש מגעיל. לנו זה היה ממש
מגעיל ואנחנו שוקלים לא להיות חברים שלו כבר. המשכנו להסתובב
ברחוב הראשי אח"כ, מדדנו כובעים, ראינו שוקולדים ועוגות, ספרים
ורהיטים ישנים ועוד... אח"כ חזרנו לאכסניה למצוא פינה שמשית
ללא רוח, שתלטף אותנו בחומה ושתהווה תרוץ טוב לסיגריה, קולה
ושוקולד.

החטאים הקטנים והשמש הקופחת והנעימה נתנו בי כוחות לעוד
גירוים. מצאתי באכסניה חדר עם ספות נוחות, וידאו ( הדבר הישן
הזה שאפשר לראות בו סרט על פלסטיק שלא דומה בכלל לדיסק )
וטלוויזיה ענקית. שם ראינו את הסרט "הרחק מגן עדן". אנחנו
הרגשנו קרובים דווקא.

עידן גרניט







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפרוח ורוד



מהיום גם בלי
חזיה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/4/06 18:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן גרניט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה