מחשבות.

על הרצון לכתוב ספר.

ארס פואטיות? גם. גם אני לא יודע על מה. במעורפל, כמחשבה, אני
חושב שיש לי את הלמה. את הרצון לנסות ולתרגם את מה שיש לי
בחיים ללא צורה וזמן, שפתאום,כמו תמיד, עד עכשיו, קם ונעלם. קם
ונאלם. בורח מהאוזן, כך נדמה לי, ומשאיר בי זיכרונות ורגשות,
ללא כתובת לפריקה.
וכך אני נשאר הבעלים הפרטיים של מחשבות. הספר והרעיונות. ואולי
אני לא מספיק קשוב להן, כמו בוס שאיבד את השליטה. והן מעסיקות
עכשיו אותי. מחפשות להן תרגום, משמעות, יד שאוחזת ולא מרפה. הן
לא סבלו כבר את הזילות שלי בהן. זה כבר נהייה קצת מסובך, מסואב
וצפוף להן שם, עם קצת מכל דבר שהיה לרגע שלם ומהפכני, עד שחלף.
עד שיצאה הרוח מהמפרש של רב החובל שלא ידע לאן ובשביל מה. משהו
מילדות אמר, אמרתי, משהו לא פתור. עוד סיסמא. נשמע יפה מאוד אך
מספק לרגע. ואח"כ עוד צובט.
ויש לזה גם ריטואל קבוע: כשהרוח מגיעה, היא ממלאה את המפרש
במשמעות. כמה כיף שאני מסוגל, והנה ההוכחה לכך, וזה מספיק
וממלא, וזה מרגיע כי אני יודע שאח"כ, ואני יודע שתמיד משהו
יישאר, ויש בי את העומק לקבל את הרוח לכל מהפכה שלא אביא.
לפעמים אני אוהב לחשוב שזה מפחיד אותי כי כך אני מתרגם לעצמי
את הגדולה שלי. ואז כשאני כאילו נבהל, אז אני גם כאילו נרגע.
הפחדתי את עצמי, אז אפחיד בחזרה. אני שולט בכך. ואז ממשיך הזמן
שאיני יודע מהו, ופתאום פחות חשוב החושים כבר איבדו את התחושה,
וצריך להאכיל אותם במשהו קצת יותר קיומי. אם קיומי הוא מה
שחשוב. ואז, בין הרוח לכאב הפיזי, ולא סתם פיזי, אלא בתחת, זה
שאינו משתמע לשני פנים, יש לו אפילו מיקום, צורה, צבע ובעיקר
מרגש ( וניתן גם להריח בעוצמות שונות - לפעמים יותר טוב
ולפעמים פחות - גם הריח וגם ההרחה ), אני בוחר בתחת. אני הרי
אצטרך אותו לכשאגיע. לאן? אינני יודע. צריך תחת בשביל להצליח.
גם רוחנית. למרות ניגוד האינטרסים. כי רוח במפרש זה טוב, אבל
אי בונים עם אדמה. וכשיש כזו, הרוח גם תסחב ותתעל את המפרש
שיתעל את הספינה למקום יותר ברור. פחות אמורפי כמו רק רוח.
למקום שלם. שלמות בין האדם למקום ולעצמו. ללא הרצון התמיד זמני
לסגור מעגלים, כמאין תרוץ להשלמה ולשלמות. כמאין תרוץ ששווה
לשוט במעגלים. רק כי הם נסגרים. אבל הם נסגרים כי הם עוד לא
הגיעו לשם. למקום השקט של השלמות. שאינני יודע מהי כלל. אבל
אני צריך אותה. אני צריך את האי. ביני ובין עצמי דורש פתיחות,
הקשבה, מודעות, עומק, כנות ואהבה. הפתיחות לקבלה, המודעות
להקשבה ולמידת עומקה, הכנות להבנה איני מושלם, והאהבה, שיודעת
ששלמות מגיעה מקבלה את עצמנו. קבלה כנה. של עצמנו את עצמנו
בדיוק כמו שאנחנו. בדיוק כמו שאני עם עצמי. עם אצבע על הדופק.
אבל אני חסום. איני יודע, אולי יותר חוסם. אולי איני מספיק כנה
לקבל את המכוער בי באהבה. וזה כואב. אני בוכה. וכועס קצת על
הרוח, ויותר על מפרשי שיודע לקבל אותה. זה עול או מתנה כל
ההתעסקות הזו? מתגעגע לשקט של השובע אחרי הרעב, של המנוחה אחרי
ההשגה, של הלהביט אחורה בסיפוק. כמו פעם. כשהייה יותר פשוט.
והרוח מסבכת. והעומק לא נתפס. זה אין סופי. כמעט מרים ידיים.
עוד פעם כמעט ונכנע. אבל לא. אני אכלא אותן על דף, ואשלוט בהן
בזמן שלי. ואלמד אותן. אלמד אותי. ואקבל.

 ועל הרצון לכתוב ספר. לא שלי. הרצון והספר. למרות שגם אני
כרגע. קצת מוזר. אולי בשביל שחרור, אולי בשביל שליטה, אולי
מתוך חוסר סיפוק, אולי מתוך הרצון לשנות, אולי שיקול של אגו.
ואולי כי ככה. שאין עדיין את הכוח לעכל למה. אולי בעקבות הרצון
להישרדות בזמן, גם אחרי שהבשר ירקיב, ויישארו החורבות. ואולי
כי זו אופנה. חלק משלב מדף הספרים שלנו לראווה כראווה, כזהות,
מתוך בחירה את מה שייצג אותנו, את מי שאנחנו. כשזה הופך להיות
המטרה. בניית זהות מצבעים וחלומות של אחרים והרכבת הפאזל של
עצמנו. פרשנות עצמית מתוך רצון לפרשנות עצמית. במיוחד בתקופת
הכאילו כזה. כשהפרסום לשם פרסום ולא מתוך ולא בעקבות. זמנים של
אינסטנט. פוסטמודרניזם מתרץ בלבול. נשמות אבודות מחפשות פיסות
מידע לכוונה. כי כשהכל מותר ובעל פרשנות, אז אמנם יש לו את
הצבע אך אין לו הבנה. מלאה ושלמה. שם אנחנו מאבדים את עצמנו.
והאם אני כועס? כן. כי גם אני עוד קצת לכוד שם, ומסתפק בכך.
אבל מלמעלה זה מצחיק לראות אותם רוקדים. את כל הרצונות לכתוב
ספרים. מלמעלה זה יותר פשוט. אף אחד מהן, הנשמות, לא בעל המטרה
הנשגבת של פריט עם שמו במקום של "שקט, כאן זו ספרייה". היובש
של פרסום לשם פרסום. היזהרו, אני ארד משם ועוד אשאל על מה
ולמה.
הרצון לכתוב ספר.