מדי בוקר מועלית השמש על כננת,
מישהו אוחז בידית לא מרפה.
חומה מלטף על גוף אך לא מאליו -
בחורים שזופים ושריריים
מלבים את אשה ללא
הפסקה מזריקים לתוכה דלק תבערה
ועצי הסקה
הם חוטבים כל היום.

באין רואה שרות הנערות ומרצדות
תחת צילי העצים המכוסים עלוותם,
הן לא יתנו לזו לנשור,
מחזיקות כל עלה צמוד לענפו,
לאורך משמרתן לא זזות
ונקודת הנשיקה של העלה את הענף לא תנותק
אלא רק בשלכת מתוזמרת כהלכה.

ובכל רגע מישהו,
שאת פניו לא אתאר,
מדלג במהירות מעשב אל עשב
וצובע ירוק.
הצבע לא נשאר - דוהה-נשטף-נמחק
אך ההוא במברשתו שב ומורח
ואנו לא נשגיח אף פעם.

כל אבן, למעשה, נוטה להתפורר.
לפחות אחת ליום
נזרקות ומטלטלות בין אצבעות קשות
שדוחפות ומחזקות את כל הדפנות,
אחרת,
תתפוגג האבניות ותהיינה הללו
לעפר.

העפר, שואף להתאחד,
אז הם דורכים עליו, לא סתם
הם קופצים עליו
ומרסקים אותו תחת סוליות נוקשות וכבדות,
פן יקרא לכולם "התאחדו!"

כך גם העננים שהרוח נושבת דרכם,
וודאי שהרוח אינה יודעת שיגרה,
כה עצלה שנדרשים רבבות לעוררה.

התפרחת - אינה נתפרת מעצמה,
והכותנה והשיטה,
והאלה - מי מושכה מתוך אדמתה,
אליה חותרת לחזור ובתוכה להיבלע
כל שעה עגולה?

אך כוח המשיכה זו הברקה, מתיחה!
הרי כל דבר בכלל מעלה נמשך.
לו רק לרגע יעזבו       את נעלינו,
מעלה ככדור נפרח.


(פורסם במגזין "אתגר", גיליון 16)