שבוע מטורף בחיים שלי... אתם מוזמנים לקחת בו חלק.

יום א'.
"קול ישראל, יום ראשון, השעה 7:00 והנה החדשות מפי...". יום
ראשון בבוקר. שבוע חדש מתחיל. האמת שהשבוע הזה מתחיל בנימה קצת
אחרת, כי ההורים שלי בחו"ל. אני רואה את זה כמשהו קצת קשה
להסתדר איתו, למרות שהם משוכנעים שאני מנסה כל הזמן להוציא
אותם מהבית. התקופה בלי ההורים שלי לידי נתפסת אצלי כתקופה
אבודה. אם במצב רגיל אני מרגישה לבד, אז ככה בטח. בכל מקרה, הם
חוזרים מחר, כך שאני אחיה.
אני מרשה לעצמי לשבור את כל הכללים והאמון שיש ביני לבין
ההורים שלי, נכנעת לרצון של החברות שלי ושל עצמי, ולוקחת את
האוטו. אין לי רשיון עדיין, זה הדבר הצורם לעין. אספתי ארבע
חברות לבית הספר, מקום שלא הגענו אליו באותו יום. נסענו לארוחת
בוקר בבית קפה ומשם לעיר קרובה. שם הסתובבנו לנו קצת, עם האוטו
וברגל ולמרות הידיעה של מה יהיה כשההורים שלי יחזרו, נהניתי
מכל רגע.
חזרנו בשעות הצהרים הביתה, כולם התפזרו ונשארנו שלוש בנות. יצר
ההרפתקנות שלנו לא עזב אותנו גם עכשיו ונסענו, שוב, לתל אביב.
ביקרנו שם ידיד של חברה שלי, שתינו משהו, הסתובבנו וחזרנו
הביתה.
כשהכל נגמר, נכנסתי לאמבטיה. ניסיתי לחשוב על איזה נאום משכנע
ללמה אני לא ילדה בעייתית או מופרעת, למרות שידעתי שכל עונש
שאני אקבל לא יהיה מספיק. מגיע לי על הראש, ובגדול...

"קול ישראל, יום ראשון, השעה 7:00 והרי החדשות מפי...". יום
ראשון בבוקר. קצת כואב לי הראש, אבל יש לי בית ריק ואני מנצלת
את העניין להישאר בבית. ההורים שלי בחו"ל, התקשרו אתמול בלילה
והודיעו שהם מתעכבים ליום יומיים. מבחינתי - לעוד שבוע. פתאום,
בלי שום סיבה מיוחדת, עולה לי ולחברות שלי רעיון. לנסוע קצת
לתל אביב לנקות את הראש. הבעיה היא שאין לי רשיון, אבל אני
מרגישה בטוחה בכישורי הנהיגה שלי שאומנם מסתפקים בנהיגה
בחנייה, אבל עדיין ניסיון. כולן מסכימות, לא מייד, אבל נכנעות.
נסענו ובדרך בלי לשים לב עברתי ברמזור אדום. לא קרה כלום, רק
מן איתות כזה שמלמעלה לא קיבלנו אישור לפשוע ככה... עצרנו לנו
באיזה קניון, כשכל הדרך אנחנו עוברות ליד שוטרים שבדיוק עסוקים
בעניינים אחרים. יום המזל שלנו, אני מניחה. חזרנו הביתה, אמא
של אחת החברות שלי כמעט ראתה אותי, אבל הצלחתי לברוח לפני שהיא
תשים לב.


יום ב'.
"קול ישראל, יום שני, השעה 7:00 והנה החדשות מפי...". ההורים
חוזרים בדיוק עוד שעה. אני מתחמקת מלנסוע לשדה תעופה עם חבר של
ההורים, מנצלת את הדקות האחרונות שלי עם עצמי, עם התקווה
שאיכשהו יהיה טוב.
ההורים נכנסים בדלת, כל כך מאושרים, עם כל כך הרבה מצב רוח
טוב. כואב לי הלב להרוס להם את כל זה, אבל אני יודעת שהם יגלו
על זה בשלב מסוים ואם זה לא יבוא ממני, המחיר יהיה כבר יותר,
כבר מדיי... אני לא מבזבזת זמן, כי אני יודעת שאם אני אמשוך את
זה עוד הרבה, אני אוותר על הרעיון. אמא שלי מייד מתיישבת, מנסה
להרגיע את עצמה. אני מתחילה לבכות לאות הזדהות. אבא שלי מחזיק
את הראש, מסתכל למטה ואז בתוך העיניים שלי. שותק. רק מנסה
להעביר אליי את תחושת האכזבה. וכמובן מצליח. דיברנו קצת, אבל
ההורים שלי היו עייפים אז סיכמנו להמשיך את זה מחר. אבן קטנה
ירדה מהלב, בעצם חצי אבן.

"קול ישראל, יום שני, השעה 7:00 והנה החדשות מפי...". יום חדש
ומלא הרפתקאות לפניי ולפני החברות שלי. ים המלח במרחק שעה
נסיעה, אז למה לא לנסוע?... כל אחת מביאה כסף לאוכל ודלק
ונוסעים. הפעם כבר כולן רגועות ובטוחות בעצמן. אפשר להבין לפי
זה שהן הכינו קלטות לנסיעה, סנדוויצ'ים לדרך וכריות בשביל
לישון קצת. הגענו לחוף ים המלח, מלאות אנרגיה ומצב רוח טוב.
השתזפנו על החוף ויצאנו לדרך. אני חושבת שעוד לא שמעתי מוזיקה
בעוצמה כזאת. שרנו, צחקנו, פתאום התחלנו להבין מה זה גיל
ההתבגרות. הבנו שהוא לא רק על לימודים, בנים וטלוויזיה. הוא על
הרבה יותר מזה - חברות. חברות אמיתית. וכשמגיעים למסקנה הזו,
פשוט בא לחבק את החברים שלך. זה מעלה לי חיוך על השפתיים ותוך
כדי שאני שוקעת במחשבות, אני סוטה קצת למסלול ליד ונתקעת
במכונית. הכל במהירות של 100 קמ"ש. אני מנסה להשתלט על
המכונית, אבל אין טעם. היא סופסוף נעצרת. הכל דממה. החברה
שיושבת לידי נוטפת דם, החברות מאחור סובלות מהלם, ואני בעצמי
לא מבינה מה קורה. אני יוצאת בריצה מהמכונית לכיוון הדלת של
החברה הפצועה, משכיבה אותה על הכביש ומנסה למצוא דופק, אבל
אין. בשניה וחצי הרגתי את חברה שלי. החברות התאוששו קצת, אחת
מטלפנת למגן דוד אדום, אחת מחזיקה את היד של החברה ההיסטרית.
אני נעמדת, מסתכלת על מה שעשיתי. לא מוציאה הגה, אפילו לא
בוכה. רק עומדת ושותקת. פתאום אני נזכרת שיש עוד מכונית מעורבת
בתאונה. אני ניגשת אליה ובמכונית האיש ובת זוגתו מחובקים. אני
נאנחת. לא שעכשיו יש לי הרגשה טובה, אבל לפחות הם לא נפגעו.
האמבולנס מגיע ביחד עם המשטרה. מייד מבקשים ממני רשיונות
ותעודות מזהות. ואז כמובן שהכניסו אותנו לניידת. אני לא נפגעתי
בכלל, ושתי החברות האחרות גם לא, כך שלא הצטרכנו טיפול רפואי.
רק החברה שבכתה בלי הפסקה נכנסה לאמבולנס. את החברה שנהרגה עוד
ניסו להחיות, אבל ללא הצלחה. ראיתי את השקית נסגרת עליה ואז
התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה...


יום ג'.
"קול ישראל, יום שלישי, השעה 7:00 והנה החדשות מפי...". לא
ישנתי כל כך בלילה, כי הייתי שקועה במחשבות. אבל הבוקר התחיל
לא רע בהתחשב בנסיבות. אמא שלי דיברה איתי ברוגע והרגשתי שנוכל
ללבן את העניינים. את היום העברתי עם החברות שלי, סיפרתי להן
את הסיפור עם ההורים. וכולן, בדיוק כמוני, התפלאו לדעת שהדברים
נגמרו בצורה כזו. חזרתי הביתה אחרי הצהרים, אכלתי עם אמא שלי
ארוחה ולא ממש דיברנו. כבר התחלתי להילחץ מהמפגש עם שניהם
בערב. אבא שלי מגיע בסביבות שמונה. אנחנו יושבים לאכול והוא
מתחיל לדבר. פתאום הטון משתנה, הוא צועק ורותח כולו. אני הולכת
לחדר בסיום השיחה, אבל מסתבר שלדעתו לא ממש סיימנו לדבר. הוא
נכנס, מורה עליי לסדר את החדר והכל תוך כדי שהיד שלו מונפת
באוויר.
אני באמצע הסידורים כשהדלת של הבית נסגרת. אבא שלי מתניע
ונוסע. התקשרתי לחברה שלי, לספר לה מה היה, והיא פתאום אומרת
לי שאבא שלי נמצא שם, מדבר עם אמא שלה. היא לא אמרה לה כלום על
הנסיעה, וכמו שאמרתי, עכשיו כשזה בא ממישהו אחר, זה חמור פי
שתיים.

"להתעורר! קדימה!" צועק עלינו הפקיד בתחנת משטרה. כל הלילה
העברנו פה, אני לא ישנתי אפילו לדקה, כל כך שקועה הייתי
במחשבות. יום חקירה שלם לפנינו. אני מרגישה את החברות שלי
מתפרקות לגמרי. אני מכינה להן קפה והן לא נוגעות בו. התאבון
הלך להרבה זמן...
בצהרים הגיעו ההורים של אחת החברות. הם שילמו סכום סמלי בשביל
להוציא אותה משם. לפני שהיא הלכה, היא ניגשת אליי, נותנת לי
חיבוק ואומרת: "נעבור את זה ביחד. אני אוהבת אותך". והולכה.
לאט לאט התפזרו גם שתי החברות האחרות, שאחת הצטרפה אלינו רק
בבוקר, כי בילתה את הלילה בבית החולים. אני לבד מול שלושה
שוטרים שמחכים להסברים ולתיאור מפורט של היום שהיה. האמת,
שבשלב הזה כבר חיכיתי למפגש עם ההורים. והם נחתו בתשע וחצי
והגיעו לתחנה בסביבות שתיים עשרה. נראה שהטוב עוד לפני...


יום ד'.
אני קמה לבית ספר אחרי לילה שלם של בכי. חברה שלי רצה אליי,
כולה נפוחה מבכי בעצמה. עמדנו והתחבקנו עשר דקות בערך. לא
יכולנו לעזוב אחת את השניה. גם היא סבלה אתמול מאמא שלה. יצאנו
החוצה לסיגריה וחברה שלישית הצטרפה. גם ההורים שלה קיבלו
דיווח. כולנו ישבנו אומללות ומסכנות. ניסינו לחשוב מה לעשות,
והרעיון הראשון שעלה היה לברוח. לא מימשנו את הרעיון, אבל
היינו קרובות. במקום זה, הלכנו ליועצת השכבתית בשביל עזרה. היא
ייעצה לנו לחזור הביתה. התחלנו ללכת ואחת האמהות הופיעה. היא
נתנה לבת שלה נשיקה וחייכה אליי. לא הבנתי למה מגיע לי יחס
כזה, אבל שמחתי שהיא לא מרגישה צורך לנאום לי. אחרי שיחה קצרה
איתה, שהיתה מרגיעה במיוחד, היא נסעה לדבר עם אמא שלי. לנסות
להבהיר לה מה עובר עליי עכשיו. הערכתי אותה מאוד על זה. היא לא
היתה חייבת, ובכל זאת הרגישה צורך לעזור.
בזמן הזה נסענו לאחת החברות ועלינו לעליית הגג. לפני זה
התקשרתי לאמא שלי, להגיד לה שאני חיה, ושאני אוהבת אותה...
כשהיינו למעלה הצטלמנו כשאנחנו מגוללות את הסיפור המלא של
השלושה ימים האחרונים. צחקנו קצת, נרגענו. היה נראה שיש תקווה
שדברים יחזרו למקומם...

כבר יום רביעי, אפשר להגיד. כבר אחרי שתיים עשרה בלילה. בנסיעה
הביתה לא יצאה מילה אחת, לא ממני ולא מהם. הם קיבלו דיווח
מפורט על המקרה בתחנה וידעו מה היה. כנראה שהם מצאו לנכון
להניח לי, אחרי 24 השעות שביליתי שם.
הגענו הביתה ורצתי למקלחת. אני לא חושבת שהתקלחתי כל כך הרבה
זמן אי פעם... התארגנתי קצת ויצאתי מהבית. לא ממש ידעתי לאן,
אבל הלכתי. ההורים ניסו לעצור אותי, אבל ללא הצלחה. הגעתי
למגדל מים גבוה שנמצא באזור שלי, נעמדתי ודמיינתי את עצמי
קופצת למים. קפיצת ראש, כמובן. המדרכה למטה היתה אפילו יותר
רכה ממים, למרות שאת הקטע הזה כבר לא הרגשתי. הייתי במקום
אחר...

יום ה'.
"קול ישראל, יום חמישי, השעה 7:00 והנה החדשות מפי...". אני
קמה מלאה אופטימיות לא מוסברת בלב. אני לוקחת נשימה עמוקה,
חושבת על מה שהיה, על הזמנים הטובים והבלתי נשכחים האלה שבטח
לא יחזרו על עצמם, בגלגול הזה לפחות. יהיה טוב בסוף. אני באמת
מאמינה בזה.

מודעות האבל מציפות את כל הישוב. השם של החברה שהרגתי והשם
שלי. אנשים עוברים ליד זה, המומים, לא מבינים מאיפה זה בא להם.
הלוויה נקבעה לאחר הצהרים. אנחנו נקברות באותו בית קברות, זו
ליד זו. אולי החליטו ההורים שלנו, שאם אנחנו כבר מתות ביחד, אז
לפחות שנלך לעולם הבא ביחד. מחשבה חמודה, רק חבל שהם לא יודעים
איך זה פה באמת...
יציאת מצרים 2. אלפי אנשים, ואני לא מגזימה, מציפים את בית
הקברות. רובם מוכרים, אנשים קרובים אליי, אל ההורים שלי, אל
המשפחה של החברה שלי. וכמובן בצד, עומדות חסרות אונים ורועדות
שלושת החברות השורדות. הן בוכות בצורה כזו שנשבר לי הלב שאין
לי. אני רוצה יותר מהכל לגשת אליהן, לתת להן חיבוק ונשיקה,
להרגיע אותן. עברנו לשלב הבא של החיים, אומנם מוקדם מדיי אבל
גם זה צריך להגיע מתישהו. הן לא יודעות שאנחנו לא עוזבות אותן,
אנחנו שם איתן בכל מצב, רק לא בצורה מובנת או נראית לעין. ואני
מאמינה מכל הלב שהן יצליחו לשים את זה מאחוריהן ולהמשיך הלאה.
החיים ממשיכים. אין מה לעשות.
ההספדים היו מרגשים. רובם לפחות. היו נציגים מכל סוגי המשתתפים
- אבא שלי, אמא שלה, חברה של שתינו, אחת מהחברות השורדות, חבר
משפחה קרוב שלי ושלה. מוזר שכשבנאדם מת הוא הופך לדמות אלילית
שכזו. הוא כבר לא בנאדם פשוט כמו שראו אותו עד היום, פתאום הוא
הבנאדם הכי מקסים, הכי יפה, הכי מוכשר, הכי טוב-לב, הכי מתוק,
הכי הכי... אבל זה לא מפריע לי. אם הם נהנים, מי אני שאפסיק את
החגיגה?...


יום ו'.
"קול ישראל, יום שישי, השעה 7:00 והנה החדשות מפי...". השמועות
רצות ממש מהר בישוב שלי. כולם כבר יודעים על מה שעשינו, אבל
בצורה מוזרה שכזו, לא הודבק עלינו אות קין, אנחנו בערך אלילות.
משהו נשגב כזה. לא ברור למה, אולי לא ידעו שאנחנו כאלה, שיש
לנו צד פראי. אני לוקחת את העניין כמחמאה. מה זה משנה לי
עכשיו? אם הם כבר יודעים, אז לפחות שיצא מזה משהו טוב...
בערב, למרבה הפלא, ההורים של כולנו נתנו לנו לצאת. לקחנו
מונית, האוטו נח לו בחניה הפעם...

"שתישאר צעיר לנצח...". זה השיר שהתנגן בשבעה. כל שלושה שירים
בערך, הוא חזר. זה השיר שבחרו לי. מוצא חן בעיני. אני באמת
אשאר צעירה לנצח, נצח במקום אחר, אבל עדיין נצח. ושוב כמות
האנשים שמגיעה לא מוסברת. לכולם מאוד אכפת, מאוד נוגע ללב,
מאוד מפריע. אפילו אנשים שראו אותי פעם אחת לפני הרבה שנים,
מצאו לנכון להגיע ולנחם את ההורים שלי. פעם הייתי בטוחה שלא
משנה מה יהיה, אני לא אגמור לעצמי את החיים. כי אני יודעת שזה
דבר אגואיסטי לעשות. הנטל שנופל על ההורים, הכאב, הצער הוא
יותר מדיי. זה לא הוגן מצדי. אבל כשמגיעים למצב שאי אפשר
להסתכל לאנשים בעיניים בלי להרגיש בושה וכאב, זה בלתי נסבל.
חבל לי שהייתי צריכה לעשות את זה, דווקא נראה לי שהעתיד שלי לא
היה כל כך נורא. אפילו דיי טוב...


יום שבת.
שבוע ארוך וקשה. אני שמחה שנגמר כבר. יום שבת היום, היום השבת
הראשון שאני זוכרת שיורד גשם כל כך חזק. אין כמעט שמש והכל
סגרירי כזה. אולי למעלה בוכים על מה שהיה. או מעצב - איך
יכולנו, או משמחה - מזל שנגמר בטוב.
איך שלא יהיה, קיבלתי שיעור רציני בחיים בשבוע באחרון.  
ואני לא יכולה להפסיק לחשוב איפה הייתי יכולה להיות עכשיו...
אולי עכשיו היה שמור לי כבר מקום בגן עדן, או אולי בכלל
בגהנום...



זו מאין התנצלות, לא?...