פעם פחדתי בשכונה. יותר נכון - פחדתי מהילדים הגדולים שבשכונה
שלנו. הם תמיד הציקו לי ולחברים שלי, ואני - מה אני יכול
לעשות, אני ילד קטן. רק בן 11.
אבל אז, יום אחד, כשהגדולים האלו היו עסוקים בלהרביץ לנו,
ראיתי שאחד שעומד בצד, מסתכל עלי כל הזמן. אני ידעתי מי זה,
כמו שכולם ידעו מי זה - זה היה רפי, הילד החדש. הוא היה גדול,
בשכבה של הילדים הגדולים שהרביצו לנו, אבל הוא לא היה חלק
מהחבורה הזאת. רפי היה נשר בודד, או עורב בודד, או איך שלא
קוראים לזה המבוגרים. והרפי הזה לא הפסיק להסתכל עלי, ואני -
לא הבנתי מה כל כך מעניין בילד שמרביצים לו ולחברים שלו.
רפי בא אלינו.
- "זהו, זה מה שתעשו כל כך החיים שלכם? תרביצו לילדים
קטנים?"
- "עזוב, רפי, מה אכפת לך, זה סבבה. תצטרף, אל תעמוד בצד
ככה".
- "אם אתם לא עוזבים אותם עכשיו יש לכם עסק איתי".
- "נו רפי, מה קרה לך? תן לנו ליהנות".
- "לכו תעשו ביד, יא נקבות. זה לא הנאה זה. אם אתם לא הולכים
עכשיו אני אומר לכם, אתם בצרות".

ואז, הם הלכו! לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות אי פעם, אבל הם
הלכו.
רפי קרא לי לבוא איתו. הסתכלתי על החברים שלי, והם עשו לי עם
הראש שזה בסדר, אז הלכתי. רפי לקח אותי לאיזה מקום מבודד, ואני
כבר חשבתי שהוא גם הולך להרביץ לי או משהו כזה. רפי שם לב.
- "בוא'נה , מה אתה מפחד? דביל, אני כאן בשבילך."
- "מה זאת אומרת אתה כאן בשבילי? אני לא מבין".
- "הסתכלתי עליך ועל החברים שלך היום. אתם חסרי אונים כאלה,
והמפגרים האלה מהשכבה שלי מנצלים את זה. אני אולי לא חכם, אבל
אני יודע שזה לא בסדר, ואני לא אתן לזה להמשיך ככה".
- "אז מה אתה עומד לעשות?"
- "ראיתי שלך הם מרביצים הכי הרבה פעמים."

וזה היה נכון. אני הייתי הילד הכי חלש מהחבר'ה, זה עם
המשקפיים, זה שתמיד ירדו עליו וצחקו עליו.

- "נכון". אמרתי לו.
- "אז מהיום, זה נפסק, אתה שומע אותי? אף אחד לא מרביץ לך.
כשאתה בבית ספר, אני תמיד אהיה באיזור שלך בהפסקות, אתה תמיד
תהיה לי בזווית של העין. אם מישהו מציק לך, אתה צועק לי, ואני
ישר בא, ותאמין לי שהם לא ירביצו לך".
- "אבל רפי, למה הם מפחדים כל כך ממך? ולמה אתה כל כך רוצה
לעזור לי?"
- "זה לא משנה עכשיו, ילד. קיבלת מתנה, תשתמש בה".

כך אמר רפי, והלך. שמחתי, למרות כל השאלות שהיו לי. אבל מה זה
משנה עכשיו שאלות. קיבלתי הגנה לעוד הרבה זמן. רצתי לספר
לחבר'ה.

- "הוא בטח סתם אמר לך את זה, אין לו שום סיבה לשמור עליך כל
כך."
- "כן, ולמה שהם יפחדו ממנו כל כך?"

אבי ויוסי שאלו שאלות שאני כבר שאלתי, ולא הייתה לי עליהן
תשובה.

- "לא ראיתם איך הם פחדו ממנו קודם?"

משה היה לצידי. הוא היה באמת חבר טוב, והוא גם אמר דבר נכון.

- "טוב, נחכה ונראה מה יקרה מחר בבית ספר." אמרו, והלכו
הביתה.

צלצול להפסקה. אנחנו יוצאים החוצה, ולי כבר מתחיל הלחץ הקבוע
הזה של ההפסקות בבטן. היום הם מרביצים לי, או שאנחנו מצליחים
לברוח להם? והרפי הזה באמת יעזור לי הפעם? קשה לי להאמין ש...
הנה הם באים. שיט. מה אני עושה עכשיו, אני צועק לרפי, או
שאני...

- "היי, חזי, בוא הנה, תחטוף קצת מכות!"
- "תקרא לרפי, חזי, תקרא לרפי, עכשיו"
- "עזבו, אין טעם. אין סיכוי שהוא ישמע אותי. זה אבוד מראש."
- "מה יש לך להפסיד? תקרא לו!"

אני לא יודע למה, אבל אני קורא.

"רפי! רפיייייי!!!"

- "אתה חושב שהרפי הזה יעזור לך עכשיו, הה?" אמזלג היה המנהיג
שלהם. הוא היה הכי רע. והוא גם צדק. אין סיכוי ש...
- "אתם שוב מציקים לו? מתי תקבלו שכל? אתם רוצים עסק איתי?"

שלוש שאלות כל כך קטנות, ורפי כבר הציל את המצב. איזה גבר הרפי
הזה. מגיח לו משום מקום, כמו איזה גיבור מהסרטים, ומראה לאנשים
הרעים מה זה.

- "אבל רפי."
- "שום אבל! אתם עפים מכאן עכשיו, או שאתם בצרות!"

והם הלכו. בדיוק כמו שהם הלכו אתמול. ורפי גם הלך. אפילו לא
הספקתי להגיד לו תודה.
שמחתי, וגם החברים שלי שמחו. הייתה תחושה של תקופה חדשה. כבר
לא צריך לפחד מהערסים הגדולים האלה. ורפי גם עזר לי מחוץ לבית
הספר, בשכונה. הוא לא היה הולך לידי כל הזמן, אבל היה לי את
הפלאפון שלו. ובכל פעם  שהערסים האלה באו, אמרתי להם שאני
מתקשר לרפי, והם כבר ידעו שאני צודק, והלכו. אחרי כמה פעמים,
הם כבר לא באו בכלל, לא אלי ולא אל החברים שלי. מה אני אגיד
לכם. החיים השתנו.
לאט לאט גם אני ורפי נהיינו חברים יותר טובים. התחלתי לבוא
אליו, הוא בא אלי הביתה מדי פעם. אמא לא אהבה את זה.

- "תגיד חזי, הרפי הזה שבא אלינו כל הזמן, זה הילד החדש?"
- "כן אמא, נכון שהוא אדיר?"
- "אני חייבת להגיד לך חזי. אני ואבא לא מרוצים שאתה מסתובב
עם הרפי הזה."
- "אבל אמא, הוא עוזר לי. את לא מבינה. הוא עוזר לי עם כל
הערסים הגדולים האלה."
- "חזי, יש דברים שאתה עוד לא יודע. אני לא אוהבת את הרפי
הזה, והוא לא נכנס יותר לבית הזה".

לא הבנתי מה אמא שלי רוצה, אבל אמרתי את זה לרפי, וגם הוא
הבין. שאלתי אותו למה אמא מתכוונת, והוא אמר שזה לא משנה
עכשיו. זה עניין אותי, אבל אם רפי לא רוצה לספר לי - זה בסדר
גמור. חוץ מזה, העיקר שאני יודע מי זה רפי האמיתי, הרפי החכם,
שראה שאני בבעיה, ועזר לי.
רפי נהפך לחבר הכי טוב שלי - הוא היה מלווה לי כסף, הוא היה
מסתובב איתי, ומדי פעם הוא אפילו קנה איתי אוכל ולא הסכים שאני
אחזיר לו כסף אחרי זה. תשמור את הכסף לדברים יותר חשובים,
שיהיה לך עתיד, לא כמו לי, הוא היה אומר. ואני לא הבנתי למה
הוא מתכוון, איך רפי יודע שכבר לא יהיה לו עתיד, אבל ידעתי שאם
אני אשאל הוא לא יענה לי, אז פשוט לא שאלתי.
והזמן עבר לו, ופתאום, נגמרה השנה. רפי קרא לי לבית שלו יום
אחד, ואני באתי.

- "חזי, שמע. אני הולך מחר, אני חייב ללכת לאנשהו, ואתה תישאר
כאן. לך זה לא משנה, כי יש לך את החברים שלך, והם בסדר גמור.
פשוט רציתי להיפרד ממך יפה אחרי כל הזמן הזה".

זה לא יכול להיות. אני לא רוצה שרפי יעזוב! החבר הכי טוב שלי,
זה שעזר לי תמיד, זה שקנה לי אוכל, דיבר איתי על כל מה שרע.

- "אבל למה אתה עוזב רפי? ולאן? ולמה אתה לא לוקח אותי איתך?
ומה עם הערסים..."
- "חזי, אל תדאג, אני אומר לך. אני לא יכול לענות לך על כל
השאלות האלה שלך, אבל זה גם לא משנה עכשיו. דבר אחד אני יכול
להבטיח לך, חזי, אל תדאג בקשר לערסים האלה. הם כבר לא יציקו
לך. יש אלוהים".
- "מה זה יש אלוהים חזי? אלוהים יעזור לי עם הערסים?"
- ".משהו כזה חזי, כן. אם יש אלוהים, הוא יעזור לך עם הערסים.
בטוח. ואני אומר לך שיש, יש אלוהים".
- "אבל איך אתה יודע, רפי?"
- "תאמין לי חזי. אני יודע".

הלכתי הביתה עצוב. החבר הכי טוב שלי עוזב מחר, ולי אין מה
לעשות כדי לעצור אותו, והערסים. שוב תחזור התקופה שהם הרביצו
לנו כל יום?

למחרת, בבית ספר, ראינו את הערסים.

- "חזי, שמעתי שרפי עזב. מה תעשה עכשיו?" אמר אמזלג. וכל
החברים שלו צחקו איתו.
- "רפי עזב, אבל הוא אמר שיש אלוהים, והוא יעזור לי".
- "כן, בטח יעזור לך. כמו שהוא עזר לרפי?" ומשום מה, זה הצחיק
אותם מאוד. מה זאת אומרת, "כמו שהוא עזר לרפי"? מה הקשר של
אלוהים לרפי? במה הוא עזר לו, או לא עזר לו? לא הבנתי שום
דבר.

- "חזי, תדע לך דבר אחד - אין אלוהים, ואתה הולך ללמוד את זה
עכשיו. כי אם היה אלוהים, הוא היה עוזר לך עכשיו."

ואז הם התחילו להרביץ לנו. מכות כאלה שכבר מזמן לא חטפנו. והם
הוציאו את כל מה שהצטבר להם עלינו כבר איזה שנה. וזה היה הרבה.
וזה כאב. הו, כמה שזה כאב. וכשהם סיימו, אמזלג חייך אלי, ואמר:
"אין אלוהים, ילד. אין אלוהים".

ואני כבר הייתי מבולבל לגמרי. מבולבל וכועס. רפי עוזב, ולא רק
זה שהוא עוזב, הוא גם משקר לי ואומר לי שיש אלוהים והוא ישמור
עלי, ואז באים הערסים האלה ומוכיחים לי שאין אלוהים ולכן אין
סיכוי שהוא ישמור עלי, והם מרביצים לי את המכות של החיים שלי.
למה שיקרת לי, רפי, איפה אתה עכשיו! רפי! תחזור לכאן. אני כל
כך עצוב ובודד כאן.

חזרתי הביתה. אמא קראה לי למטה. ירדתי, והיא הראתה לי את
העיתון, ואני קראתי.

"הותר לפרסום שמו של הנער שסיפק סמים לכמה סוחרים בדרום הארץ.
הנער, רפי כהן, כבר היה שקוע בסמים בעבר, אך התנקה לאחר מספר
חודשים במוסד גמילה. כשעבר לעיירה בדרום הארץ, למשפחה מאמצת,
לאחרי תהליך הגמילה הארוך והקשה, אמר אז: "אם אני הצלחתי
להתנקות מסמים, אז יש אלוהים."

אבל אני כבר ידעתי שאין אלוהים, ובגלל זה רפי חזר לסמים, ואני
חזרתי לחטוף מכות.