לפעמים אני מוצאת את עצמי מנסה לפרש דברים. מנסה להפוך דברים
פשוטים למסובכים, כאלה מלאי פילוסופיה ושטויות.
למה? לא יודעת.
אולי אני מנסה להיות מיוחדת, מנסה להיראות חכמה יותר, טובה
יותר.
אני חייבת להודות, אני נהנת מתחושת עליונות.
כשאני יודעת משהו ואחרים לא, זה גורם לי סיפוק.
אני אוהבת להיות החכמה, זאתי שכולם קוראים לה גאון.
כשאני מתווכחת עם אנשים אני תמיד חייבת להיות הצודקת. כשמישהו
מתנגד לעמדתי בנושא מסוים, אני מתחילה להתעצבן.
אני לא יודעת למה זה קורה. אולי אני פשוט חושבת שאני לא טובה
במשהו אחר. אני לא יפה במיוחד, אני לא נחמדה במיוחד, אני לא
נדיבה במיוחד, אני לא עשירה במיוחד. ממוצעת בהכל. אולי אני
פשוט רוצה להיות במשהו אחד מעל הממוצע, להיות שונה, טובה
יותר.
יש לי חברה, לא כזאת טיפשונת, אלא ממש טיפשה. אני לא יכולה
להזכיר מקרים מסויימים. אבל מה? היא יפה. לא סתם כזאת חמודה,
יפה. כשאני מסתובבת איתה אני מרגישה מכוערת, אני מרגישה נחותה.
שום חכמה לו עוזרת לי כשאני איתה. היא סנובית, אולי קצת כמוני.
שתלטנית כזאת. חושבת שהיא מבינה הכל יותר טוב מאחרים. מזכירה
אותי. אבל אני מנסה להסתיר את הרגשות האלה מאחרים, משתדלת קצת.
היא מראה לכולם. אף פעם לא תתן לך מחמאה. הראיתי לה פעם את
האלבום תמונות שלי. יש שם תמונות חמודות, ממש חמודות. ואני
אומרת לה "תראי איזה חמודה אני פה" והיא לא תגיד כלום. אבל
כשמסתכלים באלבום שלה... "אוי, תראי איזה יפה הייתי כאן" "אוי,
איזה חמודה אני" "איזה תמונה משגעת". זה משגע אותי. אני לא
מבינה למה אני ממשיכה להסתובב איתה. אני משערת שאולי זה בגלל
שאני אוהבת להיראות איתה. שאנשים יחשבו שאני כזאת מגניבה,
בעניינים.
זה לא שאני אומרת שאני לא, אבל להיראות איתה בפומבי... אני לא
יודעת ממש איך להסביר. אבל כן, אני מרגישה נחותה, פחות טובה,
זה מה שהיא רוצה שתרגיש. ולמרות כל הדברים האלה, אני מוצאת את
עצמי מארגנת לה מסיבת הפתעה. אולי בגלל שאני יודעת שאף-אחד אחר
לא יעשה את זה. עכשיו, כשעברנו לחטיבה, לא מכירים אותה ממש.
כולם חושבים שהיא חמודה כזאת. הם עוד לא ראו אותה באמת. הם עוד
לא סבלו ממנה מתקפת עצבים. הנה... התחלתי לדבר על עצמי וישר
עברתי אליה. אולי בתת-מודע שלי זה בגלל שאני שונאת למתוח
ביקורת על עצמי. אני שונאת ביקורת בונה. אני תמיד רוצה להיות
הכי טובה, הכי מוצלחת. למשל אמא שלי. אני כל-כך אוהבת להראות
לה כמה היא לא מעודכנת. אמא שלי מנסה להיות חבר'המנית, לדבר
בשפה שלנו... אני חושבת שזה מעצבן. היא אמא אז שתתנהג כמו אחת.
לא שאני אוהבת שהיא כועסת. פשוט... אם היא מנסה להיות
חבר'המנית שתדע איך לעשות את זה! היא אומרת "מדליק" ו-"גזעי"
ועוד כל מיני דברים. זה מעצבן אותי. אני אוהבת לתקן אותה. היא
תמיד מנסה להיות מעורבת בחיים שלנו. לא רק לדעת מה אנחנו עושים
אלא להשפיע.
זה מעצבן. אני מנסה לרמוז לה, אבל זה לא עוזר. שוב, אני עוברת
לבקר אדם אחר. כנראה שאני פשוט מפחדת מביקורת בונה. כשאני רבה
עם מישהו תמיד הוא אשם. אני שואפת למושלמת, וכנראה אני חושבת
שאם לא אתייחס לעובדה שאני לא מושלמת, אהייה מושלמת.
טיפשי, אני יודעת. זאת הפעם הראשונה שאני שופכת הכל, שאני באמת
מקשיבה לעצמי. טוב לי לכתוב הכל. אני מרגישה טוב עם עצמי.
אני חושבת שהמגרעות הן אלה שמדגישות את הדברים הטובים. אם הכל
בי היה טוב, אם הייתי מושלמת, אף אחד לא היה שם לב. מגרעה
הופכת את היתרונות לבולטים יותר. כן, אני משערת שזה נכון. רק
הכל אני חושבת על כל זה. אני כבר חוזרת על עצמי. אני רוצה
להמשיך לכתוב ולא יודעת מה. בטח לא מעניין אתכם כל מה
שכתבתי... אבל אני לא עושה את זה בשבילכם, אני עושה את זה
בשביל עצמי. אולי סוף סוף אני ארגיש שלמה עם עצמי. רק אולי...
כאן הייתי אמורה לסיים. אבל סוף כזה נשמע כמו סוף של איזה
סיפור לא אמיתי, וזה לא סיפור, זה מונולוג. אני מדברת על עצמי
איתכם. בעצם אני מדברת עם עצמי עליי. סוף סוף אני מבקרת את
עצמי. רואה את כל המגרעות שלי.
חוץ מזה יש את הפרפקציוניזם, אם ככה בכלל אומרים את זה.
אני שואפת למושלמות. אפשר היה לחשוב שזה ידחוף אותי למעלה,
יגרום לי לנסות עד להצלחה מוחלטת, אבל, מה לעשות, אני עצלנית.
אני נכנעת. מוותרת.
זהו, עד כאן אני מסוגלת. אני בטוחה שיש לי עוד המון מגרעות,
ושיש עוד המון ביקורת לתת על עצמי, אבל אני לא יכולה יותר,
לפחות לא עכשיו.
אבל עכשיו רק מעניין אותי, איך לגמור את המונולוג הזה...
לעזאזל, אין לי מושג. הכל נשמע קיטשי.
טוב, אני פשוט אגיד לילה טוב.