בא לי לצעוק. בא לי להגיד להם.
נמאס לי ככה לשמור את הכל בתוכי
למה צריכה לדקור את עצמי שוב ושוב.?
אז זהו, מעכשיו מפילה את כל הצרות שלי עליכם.
החיים הטובים שהיו לכם עד עכשיו? או שהם סתם היו מחורבנים כמו
שלי,
ובעצם השלתי את עצמי שאצלכם יותר טוב. מעכשיו כבר לא יהיו
ירוקים וצבעוניים יותר.
אני רוצה שתראו את העולם שלי.
שהדברים לא  צבעוניים ,יפים ופורחים .
שהדברים אמיתיים.
שהטוב שלכם הוא הרע שלי, שהטוב שלי הוא הרע שלכם.
שהאושר  שלכם הוא הלעולם לא שלי.
אז מה אם אני לא היחידה, אני מרגישה יחידה.
לא יחידה, בודדה זאת המילה.

שאת כל הזבל צריכה לסחוב על הגב שלי,
והכי אירוני ?
לא רק את הזבל שלי.
וכל דבר טוב שקורה לכם, הוא עוד זבל אחד נוסף שעולה לי על הגב.
אז נו, תתחילו לאסוף את האשפה שלכם ולזרוק אותו לזבל, ולא על
הגב שלי.
כי מתחיל להיות כבד,
הגב שלי מתחיל להסדק. הרי לכל בנאדם יש את הגבול שלו.
והאם פעם, לרגע חשבתם, לאן הולך כל הזבל הזה?
או מה קורה לבנאדם הזה שצריך לסחוב אותו?
לא נראה לי.
אז אנא, תתחילו,
כי הגב מתחיל להישבר,
ודם מתחיל לטפטף מהדקירות.