פתאום נדמה היה לי שאני בסרט ישראלי ישן. אולי 'מיכאל שלי'.
טרטור המנוע נשמע כמו רחש החלפת גלגלי הסרט, ומלבדו היתה דממה.
אנשים חלפו על פני בשחור לבן. צפצוף המכונית, שחיכתה שכבר אצא
מהחניה, הונח שם כמטאפורה לעצבנות של האנשים בבוקר. לא נותנים
לי לשקוע. כמה יפה תל-אביב בבוקר. כמה יפה תל-אביב בגשם. היום
אהיה חנה גונן.

בהיותי חנה גונן השבתי את המפתחות לתיקי ודימיינתי עלי שמלה
סתווית. שוטטתי ללא מעש ברחובות הגשומים מאזינה לגלגלי הסרט.
קר כל כך היה. תל אביב החורפית שזה עתה הקרינה פני, הוכתמה
בהדרגה בזכרונות חורף.  

החורף של שנה שעברה הוא בשבילי שבוע מקפיא אחד בשיקאגו. שתים
עשרה שעות טיסה ועוד חצי שעה במונית עברו בציפייה ליום ראשון
נפלא עם מיכאל. היה זה מימי הראשון הקסומים שידעתי. מוזיאון
לאומנות, כנסייה, רכבת, מיכאל, מיכאל, מיכאל וכלל לא היה לי
קר.

החורף הגיע בלילה. בין הדמעות במיטה הגדולה שיחזרתי את מבטו
כשסירב להישאר לישון. ידעתי היטב את תווי פניו וזיהיתי מיד את
אשר קרה, את אשתו ההרה ואת גל רגשות האשם אשר גבר על התשוקה
אלי. כך הותיר אותי מונחת ושותקת, כך ניפץ אשליה של שתים עשרה
שעות ועוד חצי. כל הלילה בכיתי, לא שעיתי לצמאוני ולא חיממתי
את חדרי. לא שכחתי.

יותר לא אהיה חנה גונן. ואיך אהיה חנה גונן אם מיכאל אינו שלי?