היא אמרה לי אל תלך!
אבל הלכתי, בין הצעדים שלי שמעתי את תחינתה בדממה וחשבתי
לעצמי:"הפעם לא! הפעם אני אמשיך ללכת בלי לעצור". לא הסתכלתי
אחורה, אבל גם בלי להסתכל ידעתי את ההבעה על הפנים שלה...
כאילו נעלבת אבל בעצם מחכה עד שאני אשבר.
אבל הפעם אני לא אסתובב. אני אלך עד סוף הרחוב. שם אני אבכה
רחוק ממנה שלא תדע, שתחשוב שניצחתי אותה. אני יודע שמחר היא
תתקשר ותעשה כאילו זה לא קרה, כרגיל.

אמרתי לו אל תלך...
כי ידעתי שזה מה שהוא רוצה לשמוע. זה ככה היה איתו מהתחלה איך
שהכרתי אותו, בהתחלה הוא כאילו בורח, אבל מחר אני אהיה חייבת
להתקשר לעשות כאילו כלום לא קרה, ונמשיך בחיים שלנו.
עוד פעם אני רואה אותו הולך בצעד כאילו גאה אבל בצורה של ילד
קטן אשם. אולי כדאי שזה יפסק, כבר שנתיים אני איתו ועם ההצגות
הטיפשיות האלה, וביניהן טוב לי איתו וכל פעם אני כאילו מרגישה
שהוא יפסיק עם הכל, ואז הוא בא ומפיל עלי את זה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה, הייתי כל כך מופתעת,לא הבנתי בכלל.
עם הזמן מתרגלים, כאילו כלום.
טוב אני הולכת להפסיק את זה! הכל! אני נוסעת.

היא נסעה... לאן? אני לא יודע, רחוק.
השארתי לה בטח איזה אלף הודעות במזכירה, והיא לא חזרה אלי, אני
משער שזה הסוף, ככה כולן עוזבות אותי, בלי להגיד כלום, פשוט
בורחות רחוק ממני.

איך שחזרתי ראיתי אותו, הוא גילה שאני חוזרת וחיכה לי בשדה ,
עם פרחים והכל.
במזל ראיתי אותו לפני שהוא ראה אותי, וניגשתי אל זה שישב לידי
במטוס, בחור נחמד... רון, שדרן רדיו או משהו, אמרתי לו "רון,
אתה חייב להציל אותי", ואז ברגע שהוא ראה אותי רון קלט ונישק
אותי, לא באלימות, או ברשעות, פשוט נשיקה.
הוא נעלב, הפרחים נזרקו ,והוא הלך באותה ההליכה הילדותית שלו.
אחרי זה רון הזמין אותי לכוס קפה.

באתי אליה לשדה תעופה, עם פרחים והכל, גיליתי שהיא חוזרת, אבל
איך שקלטתי אותה, ראיתי אותה מתנשקת עם משהו אחר, הזונה!
שנתיים היינו ביחד, שנתיים מזויינות מהחיים שלי, ואחרי חצי
חודש היא מתנשקת עם גבר אחר. ברחתי, נו מה?

אני יוצאת עם רון השדרן, הוא חמוד כזה, בלי דרמות בלי כלום, רק
אני והוא. זה לא שהפסקתי לחשוב עליו, זה שעכשיו קל יותר. אתמול
הלכתי לקחת את החפצים שלי ממנו, והוא צעק עלי שאני לא בסדר
ושאני זונה, אבל אחרי חמש דקות הוא התחנן שאני אחזור אליו, אני
לא אומרת את זה כאילו אני כזאת שצריכים להתחנן אליה, הוא פשוט
החזיק לי את הרגל ובכה שאני אשאר.
הפעם, לא נשארתי. הלכתי, הוא עקב אחרי במשך שלושה רחובות, עד
שבסוף הסתובבתי ואמרתי לו, "אני יוצאת עם מישהו אחר".

טוב אז האקדח פה. החבל פה. הכדורים פה. אם זה הסוף אז לפחות
שזה יהיה סוף מהולל.
כתבתי לה מכתב שמסביר בפירוט למה זאת אשמתה הבלעדית והתחלתי
בהכנות. קודם כל בלעתי חבילת כדורים שהיא השאירה, אדוויל נדמה
לי. אחרי זה כרכתי את החבל סביב הצוואר ולקחתי את האקדח.
תוך שניות הכל הסתיים, דם מסביב ושחור בעיניים.