פרוסט נפלא שלי, אני קוראת את השורות שלו וגופי מתכסה צמרמורות
שלא ניתן לכבשן. ליבי מתמלא חדווה ממיסה וצער חודר אל נפשי. צר
על כך שלא ניחנתי בכישרון נפלא כמו שלו, צר לי שאותה תחושת
הנשגב ישובה בתוכי, ואני מתקשה להוציאה החוצה. דעתי טרופה
ומבולבלת. קו המחשבה שלי איננו רציף ובהיר. הכתיבה איננה עיסוק
בשבילי. והאמנות, כמה קשה לי לעמול מול הבד, לנסות להמחיש את
הרעיונות שלי, להעניק להם צורה ממשית בחיי החומר. הבריות טועות
ומטעות כשחושבות שהאמנות היא עיסוק לבטלנים והיא בבחינת
מותרות. ואני, לא לשווא אמרתי לשארל אז, באותו ערב, שרוחי לא
היתה שקטה, שהוא לא צריך להיות אמן. הוא נפגע עד עמקי נשמתו
וקשרינו התדרדרו. הוא לא הבין אז, ואני מקווה שיבין בבוא היום,
כמה כנה היתה העצה שלי אליו. אין דבר מייסר יותר מעיסוק
באמנות. העיסוקים הטפלים שלנו של חיי היום-יום הם בריחה
מצויינת מאותם הרהורים, מאותה תודעה, שהאמן כופה על עצמו
בישובו מול הבד שלו. כמה כנות וכוחות נפשיים נדרשים למלאכה
זו.
פרוסט כותב על ההשראה. הוא מבחין בין תובנות שנולדו מתוך
כשרונו של הסופר, לבין אלו שהיו מתת ההשראה. אלו השניות הן
הנשגבות בעיניו, משום שהן אלו שמועררות את האדם המתנסה בהן
ליצירה.  והנני, יושבת לי מול המסך, והמילים פורחות לי מתחת
לאצבעות. האין זה הסימן המובהק ביותר שכתיבתו זו הייתה תוצר של
אותה התעלות רוחנית שהוא ידבר עליה?
סיימתי לקרוא את המילים האחרונות של הספר. צמרמורות של עונג
פשטו בי. נתעורר בי הדחף לשוב ולקרוא את הספר שוב ושוב. לא
רוצה לקרוא שום ספר אחר, של שום סופר אחר, שלא יקחו ממני את
תחושת העונג שפרוסט מסב לי. כמה מסורסת, כמה מאולצת לפעמים
כתיבתם של סופרים אחדים. וכאן, אפילו התרגום מצרפתית לא הצליח
להעלים את הקסם של פרוסט. פעמים רבות נתמלאתי רצון עז להיזכר
בצרפתית שלמדתי בבית ספר ובאוניברסיטה, בשביל שיום אחד אוכל
לקרוא את ספריו בשפתם המקורית. ללטף בעיני את אותן המילים
שנולדו הישר מפרוסט. וגם צר לי על כך שלעולם לא תהיה צרפתית
שפת האם שלי, כמו רוסית, ולעולם לא תדבר ישירות אל נשמתי.
והנני, כותבת ברגעים אלו בעברית, שפת המהגרת שלי, השפה שבה אני
מתנסחת בצורה הטובה ביותר, משום שרוסית, על אף היותה שפת אמי,
השפה לתוכה יצקתי את כל עולמי, הלכה ונשכחה ממני גם כן, או
יותר נכון לומר, שמעולם לא ידעתי אותו ברמה ספרותית שתסב לי
עונג. ואף על פי כן, מילים ברוסית מפלחות את נשמתי יותר מכל
שפה אחרת. היא השפה ההיולית, הבתולית, הקדושה.
הכיצד מצפים ממני האנשים שאתנסח כראוי? הרי אני כמו אחייני בן
ה 5, שבביתו שומע רוסית, ובגן, שם נאלץ לדבר עיברית, המילים
נתקעות לו בגרון. או כמו אחת המרצות שלי, מדלן, שלימדני את
הקורס "הדרך אל הנשגב", ומוצאה היה ברומניה, אמרה פעם כשקראה
את אחד הטקסטים הפילוסופים הנלמדים ברומנית, ש"אין לה שפה שהיא
יכולה לנוח בה". כמה היטיבה האישה ההיא להתנסח, אך הבלבול,
הבלבול פמיני ותהומי הוא.
השפה היא מעבר לכלי תקשורת, היא היכל קונספטואלי. חוסר היכולת
שלי להתנסח, הוא הבעיה לא רק בלצקת את המשמעות לתוך המילים,
אלא בעיה של הקניית המשמעות, וזאת כבר בעיה של חיי רוח. הבלבול
שלי, מקורו באותו חוסר ביטחון תהומי שלי שהולידו המעבר בחיים
הרכים שלי. ילדה בת 9, שכל עולמה נתלש ממנה בכזו אכזריות, גם
בהיותה בת 21, לעולם לא תצלח להשלות את עצמה, כמו האחרים,
לבנות אותו עולם אשליות פסיכולוגי, אותו עולם שאת חוקיו אנו
מכירים, ולכן בוטחים בו ובנו עצמנו. כנראה שלנצח תהיה האחיזה
שלי במציאות רופפת יותר מאצל שאר הבריות, והמחשבות מתפזרות לכל
עבר כמו פנינים של מחרוזת קרועה.