לעמוד בשלכת. ברוח. באמצע הרחוב הגדול. לעמוד ולהסתכל. לדמיין
שאתה באמצע פארק, שדומה לרחוב. פארק גדול וארוך, שמצדדיו שורות
עצים. עצים עבים, זקנים, כנראה בני אלפי שנים. עצים עצומים,
בוערים בעלים אדומים וכתומים. חלקם כבר נפלו, חלקם עוד נופלים.
עלים ירוקים לא תראה שם. ואתה מהלך באמצע השביל, בין שורות
העצים. השביל מלא בעלים יבשים. העלים שנפלו, שנשרו ממקומם.
העלים רועשים. העלים האלו, הרעש הזה, העצים, והשביל...
סתיו טיפוסי, אירופאי. והשלכת. השלכת. מקום יפה כל כך. גווני
החום והאדום בפריחתם. מקום שבו יד האדם לא שינתה דבר, ורגל אדם
לא דרכה שם. כמעט כמו יער. אבל השביל ישר, כמו כביש סלול.
ונראה שנמשך לנצח, לא רואים את סופו. ואתה? אתה מהלך שם, וזה
נראה כאילו אתה בדרכך כבר שעות. אבל הטבע מסביב, הרוח שמעיפה
עלים, האווירה סביבך. כל זה לא נותן לך להתעייף, העין עוד לא
עייפה מלראות אדום. והריח הזה. הריח של עלים כמעט יבשים.
הולך בצד השביל ומרעיש אם העלים. מתחפר אם הרגל בתוך ערמות
העלים, והרעש הזה... ההרגשה הזאת.הרגשה ומראות שלפני החורף.
עונה יפה כל כך. ומדי פעם רואים סנאים רצים. ציפורים נודדות
למקום טוב יותר, חם יותר. ורק אתה נשאר פה, וביתך הקטן והצנוע
מוחבא בין העצים, בין ערמות העלים, בתוך הנס המדהים הזה.
רק אתה נשאר פה, עם השלכת שלך.