הווה

"היי מתוקה מה נשמע?"
"רן! סוף סוף אני שומעת ממך, זהו נסעת לסיני אין טלפונים?"
"האמת שלא היה, אנחנו כבר באילת.."
"מה?למה? לא תיכננתם ליסוע ליותר זמן?"
"כן אבל יובל לא הרגיש טוב כל הלילה אז החלטנו לחזור עכשיו.."
"אוקיי, וואי איזה כיף שאתה חוזר אני מרגישה שעבר חודש.."
"כן אה, אני לא מפסיק לחשוב עליך, איזה באסה שאמא שלך לא הרשתה
לך ליסוע ואז היינו נוסעים בלי יובל ואבי רק אני רועי את ודנה
כמו בצימר "
"כן אוף, היא מעצבנת אותי"
מה עוד חדש.. אמא שלה זה הטיפוס הכי מוזר שאפשר לפגוש, היא כ"כ
דואגת לבת שלה שעד משהו כמו גיל 17 היא לא הרשתה לה לצאת יותר
מאוחר מאחת בלילה..
"טוב לא נורא, עוד חמש שעות אני בבית, ניפגש אה?"
"כן בטח, עשית לי את היום אני כ"כ שמחה"
"עשית לי את החיים מתוקה שלי, ביי אני אוהב אותך"
"גם אני!"

אחח,סיני סיני.. אחד המקומות המדהימים שיש, כל כך שקט ורגוע
שם, שאיך שאתה מגיע אתה פשוט נרדם לכמה שעות טובות.
בלי תחושה של זמן בכלל.
למרות שהיינו שם רק 48 שעות הרגשנו שהיינו שם יותר מחודש.
איך שחזרתי אמרתי לה שאין מצב שאני במקום כ"כ מדהים שאני מרגיש
בו כ"כ שלם והיא לא איתי ביחד,למקום הזה אנחנו ניסע יום אחד
ולא יעזור כלום.
היא אמרה שזה יקח קצת זמן כי אמא שלה זו עדיין אמא שלה, אני
אמרתי שנחכה שנה ובשנה שחיכינו בה התחילו כל הפיגועים שם וזה
כבר לא היה אותו דבר ולא הייתה אותה תחושה אז ויתרנו על
הנושא.
בכל מקרה, חייתי את הווה, הרגשתי בו טוב,הרגשתי איתה טוב אולי
כי אני פשוט אוהב את הרוגע ואת השייכות שאני מרגיש כשאני עם
מישהי שאני כ"כ אוהב ושהיא גם, אוהבת אותי....
יצאנו, שתינו, שכבנו, אפילו לימדתי אותה לעשן עם נאום מטורף של
:
"סיגריה, היא חלק ממך, ברגע שאת מחזיקה אותה את מרגישה שלמה,
שאת בלעדיה את מרגישה בחוסר מטורף כאילו הלב שלך יושב בכיס
בתוך קופסא במקום בתוך הגוף שלך"
נאום אכזרי אני יודע אבל פה המקום להודות ש..השאלתי אותו
מהטלוויזיה .