כמה אפשר לדבר מבלי לומר בעצם דבר?!
שיחות מטאטא - העיקר מטואטא מתחת לשטיח,
והשאר סתם, שיחות סתם.
ומדברים... ומדברים... ומדברים.
וכשיום אחד מגרדים את השנים, את ההגנות ומסכות השקר -
נוגעים בעצב.
ומרוב שהתרגלנו שלא להרגיש,
שלא להבין,
אז
הנגיעה הבלתי נמנעת הזאת
מכאיבה כמו סכין,
יוצרת גלים, כאבים מטאפיזיים
ההופכים לממשות, למחלה.
ובטיפשותנו אנחנו ממשיכים לסגוד לסתם,
ואותה סגידה רציונלית, פחדנית,
קוברת אותנו חיים.
וכשישאלו אותנו מה עשיתם עם החיים
שניתנו לכם, מה נגיד?
איך נטאטא שאלה כזאת?