''אבל אבא, אני לא רוצה ללכת למחנה המטופש הזה!'' אמר לני
לאביו.
''אתה הולך וזה לא ויכוח, אתה לא מבין כמה זה יעזור לך?'' אמר
אביו של לני.
''אתה לא מבין שאני רוצה להישאר פה עם החברים שלי?'' אמר לני.
'מדוע הוא לא מבין, מדוע הוא חייב להתעקש כאשר אני לא רוצה
ללכת למחנה המטופש!' חשב לני בלבו.
''גם במחנה תכיר חברים אל תדאג'', אמר אביו של לני, בטיפת
תקווה שלני יפסיק את הוויכוח ויוותר.
''תשכח מזה'', אמר לני, ''אני לא הולך''.
לפתע אחז אביו של לני בכתפו של לני ואמר, ''תשמע לני, אני יודע
שאתה לא רוצה ללכת, אבל תבין, אני ואמך לא נהיה כמעט בבית
במהלך הקיץ ואנחנו לא רוצים שתסבול מזה איכשהו. במחנה הקיץ
יהיו לך גם חברים, פעילות וכל מה שתרצה''.
לני כבר התייאש ואמר: ''טוב, טוב, אני אלך למחנה המטופש, אם זה
מה שאתה כל כך רוצה.''
חיוך קל הופיע על פרצופו של אביו ואז אמר: ''ידעתי שתבחר
נכון.''
לני ממש התחרפן מהמשפט של אביו, ''ידעתי שתבחר נכון''. הרהר
לני בדרכו לחדרו, 'למה הוא תמיד אומר את המשפטים האלה מתי שאני
מוותר? פעם אחת הוא לא יכול לומר משהו אחר?'
לני התקדם לחדרו, הרים את הגיטרה החשמלית, התיישב על מיטתו
וניגן כמה אקורדים. לפתע צלצל הטלפון. לני הרימו ושאל: ''הלו?
מי זה?''
קול ענה לו: ''לני! זאת אני, קלי! מה שלומך?''
לני שמח.
''שלומי טוב, ומה שלומך?'' ענה לני.
''שלומי מעולה. נו, מה קורה? אתה הולך למחנה המטופש הזה או
לא?''
לני נאנח. ''כן, לצערי הרב אני הולך.''
''מסכן, אני אתגעגע אליך'', אמרה קלי, עם טיפת ציניות בקולה.
הם דיברו במשך עוד שעה, ולבסוף לני הלך לישון.
למחרת בבוקר, לני כבר אסף את חפציו - בגדים, תקליטים, הגיטרה
ועוד - וירד לחנייה, שם חיכה לו אביו. לני עוד היה עייף מדי
בשביל לומר משהו. הוא נכנס לאוטו ביחד עם אביו ופשוט שתק.
''לני, אני רוצה להזכיר לך שזה פשוט למשך כמה שבועות, אתה תראה
שזה יעבור ממש מהר'', אמר אביו בניסיון לפתוח שיחה.
''כן, כן, מה שתגיד, בטח'', אמר לני בניסיון להיפטר מהשאלות עם
אביו בעודו עייף.
''אוקיי לני, רק תזכור שאם יהיו לך בעיות, פשוט תצלצל אליי,
ואני כבר אטפל בזה'', אמר אביו.
לני לא החזיר תשובה, לני כבר נרדם.
לאחר כשש שעות נסיעה אביו העירו, ''הגענו, לני, תהנה'', אמר
אביו.
''אני מקווה'', אמר לני.
''ותזכור, לני! אם יש לך איזושהי בעיה, תתקשר!'' הזכיר לו אביו
שוב.
''בסדר'', אמר לני, נופף לאביו לשלום, והלך.
לני החל לבחון את הסביבה, הוא ראה המון נערים שניגנו ביחד, חלק
עם גיטרות, חלק עם חצוצרות ועוד המון כלים אחרים. הוא לא ידע
לאן לפנות ולמי, והחליט לשאול את מי שנראה כאחד המדריכים של
המחנה, הוא היה גבוה ונאה.
לני שאל: ''שלום, אני חדש כאן. תוכל לומר לי בבקשה לאן עליי
ללכת?''
הנער בירך אותו על הגעתו וכיוון אותו לבקתות השינה. לני הודה
לו והלך לכיוון בקתות השינה. בבקתות השינה ניסה למצוא מיטה, מה
שלא היה נראה כעסק פשוט. לבסוף ניגש אליו נער שכנראה היה קטן
ממנו באיזה שנה או שתיים. הנער היה שחום, היו לו משקפיים והוא
היה נראה כחלק מהנערים האלו שאין להם הרבה חברים.
הוא אמר לו: ''היי, אני רוג'ר, רוצה שאני אמצא לך מיטה לישון
בה?''
לני אמר: ''כן, בטח, תודה.''
רוג'ר הוביל את לני לאיזו פינה אחת בבקתה, שבה הייתה מיטת
קומותיים; למיטה העליונה היה חלון, עם נוף משגע לכיוון האגם
הגדול, שמאחוריו היו המון עצי ברוש, אפשר היה להריח את ריחם
מקילומטרים. רוג'ר הניף את ידו לכיוון המיטה העליונה, ואמר
ללני: ''אתה תישן למעלה, ואני למטה.''
''אתה בטוח שאתה לא רוצה את המיטה העליונה?'' אמר לני, ''הרי
היא המיטה עם החלון, אתה בטוח שאתה לא רוצה אותה?''
''כן, אני בטוח'', אמר רוג'ר.
''אוקיי, איך שאתה רוצה'', אמר לני.
לני התקדם לעבר המיטה, זרק את תיקיו העמוסים על המיטה, והשתרע
לו.
לפתע הופיע רוג'ר ואמר: ''דרך אגב, לא אמרת לי את שמך, איך
קוראים לך?''
''אה, נכון, חח... מצטער, שמי לני.''
''אה-הא. לני, תשמע, יש עכשיו הרצאה באולם ההרצאות, אז צריך
לזוז, אז אתה רוצה לבוא איתי?''
''אוקיי'', אמר לני.
לני קפץ ממיטתו והלך עם רוג'ר לכיוון אולם ההרצאות. ההרצאה
הייתה נורא משעממת, והיה נראה כאילו לני הולך להירדם. לא פלא,
המדריך שעמם את כולם.
ההרצאה, שנמשכה כל הצהריים, לבסוף נגמרה. כשנגמרה, הלכו כל
הילדים לחדרי האוכל ואכלו את ארוחת הערב. וכשסיימו הלכו
לבקתות, וכולם הלכו לישון, למעט לני. הוא הסתכל כל הזמן באגם,
דרך חלונו, וחשב עד כמה הוא מתגעגע הביתה. לבסוף, לני נרדם.
