לפני שאתחיל, יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת עלי.
לא מזמן השתחררתי, וכעת אני מפלסת את דרכי בין המבוגרים בדרך
לעתיד...
לא, אין לי מושג מה אעשה. לא, אני לא בטוחה לגבי שום דבר,
ועדיין לא מצאתי קשרים לאיזו עבודה אקסקלוסיבית.
אני בשרותי עבדתי עם לוחמים. ראיתי אותם מתפרקים, נשברים.
ביקרתי בבתיהם, ראיתי שגם שם לא יותר טוב. גם שם הם לא מקבלים
את השקט הנפשי.
ראיתי לוחמים ששמעדיפים להשאר בבסיס. לוחמים שקטים שלא מספרים
מה יש להם שם בפנים.
הייתי אפילו בהלוויה של אחד, ולא מאיזה מארב או התקלות, אחד
שמצא את מותו בפתח הבסיס. אגב, את המות הוא ביקש. הוא ירה
לעצמו בראש. הוא אף פעם לא דיבר.
זה גרם לי לחשוב על הבושה. איזה מין דבר מוזר.
אנשים מתביישים בדברים שלא בשליטתם.
סליחה, אבל אם אתחיל לדבר על השירות שלי לא תסיימו לקרוא עד
לפני שמהדורת החדשות תתחיל. אגב אם אתם ממש ממהרים תנו לי
להרגיע אתכם, לא הרבה השתנה מאז החדשות של הבוקר, ושל הצהריים.
תאמינו לי, רק במדינה הזאת שומעים חדשות כמעט כל שעה עגולה.
אגב אני לא מכחישה, גם אני עושה את זה.
אז, בצבא, ראיתי הרבה דברים, הייתי חלק אינטגרלי ממערך גדול,
ואף לא פעם אחת הרגשתי שם קטנה. להזכירכם, המערך הזה הוא בדיוק
אחד הגורמים למהדורות החדשות בכל שעה.
כעת אחרי רזומה צבאי שלא יבייש איש, עלי למצוא עבודה, שאיכשהו
תייצג את כל המיומנויות שרכשתי בשירותי בצבא ההגנה לישראל.
אחרי בדיקה מקיפה ועבודת שטח קשה, אני חייבת לציין שאני לא
רואה שום דמיון בין מלצרות ובין תפקיד כלשהו בצבא. |