פתיחה.

"יאללה רועי תהנה בבליינד דייט ותשכח כבר מהזונה הזאת, כבר
עברה שנה..."
"אני אשתדל, תשמור על מאיה שלך קרוב אה?"
"ברור אחי ברור.."
ככה נגמר הלילה האחרון שלנו ביחד.
"היי מתוקה בוקר טוב, איך את מרגישה?"
"לא יודעת הרגע התעוררתי"
אויש אני כל כך אוהב אותה, ככה תמיד הייתי חושב שהיו מעירים
אותי אחרי שבלילה הקודם לא הרגשתי טוב.
"אויש מתוקה שלי אני כ"כ אוהב אותך"
"למה?"
"כי אנחנו פשוט באותו ראש, ככה גם אני הייתי עונה אם היית
שואלת אותי ישר אחרי שאני מתעורר"
"מתוק שלי, גם אני אוהבת אותך..."
ככה התחיל הבוקר האחרון שלנו ביחד.

כמה אירוניים החיים יכולים להיות, בכל השנה האחרונה אני מנסה
לשכנע את רועי שישכח כבר מהאקסית שלו, דנה, כי הרי כבר עברה
שנה, כמה כבר אפשר להיות שקוע בתוך מישהי?
לא הבנתי את זה כל השנה ובמיוחד בלילה ההוא, שבו הוא החליט סוף
סוף לצאת עם מישהי ומשום מה הגיע למסקנה שהוא עדיין מאוהב בה,
גם אמרתי את זה למאיה ששוב, למרבה האירוניה, הייתה חברה טובה
מאוד של דנה שבטח הכניסה לה את כל ה"רעל" לראש.
והיא אמרה משהו כמו "כן ממש מסכן הרועי הזה כמה כבר אפשר להיות
נעול על מישהי"
שבעצם היא בטח חשבה לעצמה משהו כמו "וואי איך אני מקווה שהוא
לא יהיה ככה עוד שנה..."

ועכשיו, שנה אחרי שאני ומאיה נפרדנו, יותר נכון מאיה נפרדה
ממני, אני בדיוק באותו מצב כמוהו.
לא מצליח לשכוח, לא מפסיק לשחזר את כל הקשר שלנו, לא מצליח
להסתכל ובטח שלא לאהוב אחרת.
כל השנה הזאת חיכיתי, חיכיתי לשיחה ממנה שבה היא תגיד לי, רן
אני מצטערת, אני לא יודעת איך חשבתי שאני לא אוהבת אותך, אתה
הרי הדבר הכי יקר לי בעולם, אני רוצה להיות איתך כל החיים .
ואני, מהצד השני למרות כל המחשבות שהיו לי שברגע שהיום הזה
יבוא אני אגיד לה : " אני כבר לא אוהב אותך, עכשיו תעופי לי
מהעיניים".
הייתי בעצם מוציא משהו כמו: "ידעתי שנחזור, אני סולח לך פוקי
שלי".
כי זה מה שבאמת הלב שלי אומר ואף אחד, אפילו לא המוח שלי מסוגל
לשנות את זה.
כן כן חברים, למרות העצב וההשפלה שאתם יכולים לדמיין על אחד
כמוני, שכבר שנה מחכה שהמאיה שלו תבין את הטעות שלה ותבקש
לחזור אליו, אני עדיין אוהב, עדיין חושב ועדיין מפנטז על החיים
שלנו ביחד.