[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שגיא מעוז
/
דו נוט קרוס

זה היה לילה רגיל בתחילת ינואר. אני זוכר כי זה היה שבוע בדיוק
לפני היומולדת של אחי. יצאנו בערב לפעילות, היתה די שגרתית,
שום דבר יוצא דופן. באמצע הלילה יצאנו בחזרה לכיוון הבסיס.

כולי מזיע ומסריח, על מדים שנקרעו קצת מוקדם לכן, ואפוד וכל
הקשקושים. כמו שאני, נרדמתי ברכב וחלמתי על מטוסים ושדות תעופה
זרים.
התעוררתי מרעש של פיצוץ עצום. כולנו התעוררנו מהרעש בקפיצה.
לשניה עברה לי בגוף רעידה, צמרמורת מחלחלת כזו. עצמתי עיניים
ונרגעתי, תפסתי חזק את הנשק (כמו שנאחזים חזק בהגה כשלומדים
לנהוג, כאילו אם יקרה משהו תוכל להתפס בהגה ולא ליפול) ושאלתי
מה קרה. אף אחד לא ענה. כולם היו בדיוק במצב שלי.

כל החלונות התמלאו באור לבן בוהק ומסנוור. הנהג פלט הברה לא
ברורה, ותוך שבריר שניה האור נמחק והוא נרגע. ואז שוב, אותו
קול עז של פיצוץ מפחיד.הסתכלנו אחד על השני. בן, שישב מולי,
שתמיד ידע איך לאסוף את הצוות, להרגיע אותנו, לתדרך. ישב ושתק.
זה נמשך בערך חצי דקה. המשכנו בנסיעה על הכביש.

ואז קולות של מכות על הגג של הרכב. כאילו זרקו עלינו משהו,
כאילו משהו ממש כבד נופל על הרכב. אבל זו לא היתה מכה אחת, אלא
המון מכות רצופות. עוד ועוד, וזה לא מפסיק. כל מי שהיה ברכב
הסתכל סביבו ובחלונות בהרגשה מוזרה.
הרעש לא מפסיק.
זה כמו... זה כמו גשם, חשבתי לעצמי.

הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי חורים קטנים נחצבים באדמה. צמחים
נעים בפראיות. פתחתי את הצריח שבחלון והוצאתי אצבע.

"גשם" אמרתי.

זו היתה הרגשה של כמעט נשימה לרווחה אבל עוד לא. זה רק גשם,
אבל מה זה הגשם הזה?

עוד הבזק של אור, ועוד פיצוץ. כנראה ברקים ורעמים, חשבתי
לעצמי. אבל אף פעם לא ראיתי ולא שמעתי ברקים כאלה. מעוורים
ומחרישים שכאלה.
הנהג שם גז כדי להגיע מהר לבסיס. הכבישים עוד לא היו רטובים
ויכולנו לנסוע בבטחה, לנסות להתחמק מהסערה המוזרה הזו שהגיעה
משום מקום.

הסתכלנו כולנו בחלונות. מראה כזה עוד לא יצא לי לראות. גשם כל
כך עוצמתי ופתאומי. מזג אויר של סוף העולם.

מישהו עלה בקשר מול רועי, המפקד. בגלל הרעש מבחוץ לא שמעתי על
מה דיברו. רק ראיתי את הפנים המודאגות שלו כשהוא מסיים את
השיחה וממלמל משהו לנהג שלידו.

שמתי לב שסטינו מהדרך הרגילה לבסיס. באחד הצמתים לקחנו פניה
שאני לא מכיר, ואז עוד פניה... וזה נראה לי כאילו אנחנו נוסעים
לכיוון השני, הרחק מהבסיס. אבל זה לא נראה לי הגיוני.

ככל שהתקדמנו מזג האויר נרגע. הוא עדיין היה מדהים בהרסניותו,
אבל עם הדרך הוא נרגע מעט.
ניסיתי להבין מהשלטים בדרך איפה אנחנו בדיוק, אבל הגשם וסופות
החול הסתירו לי אותם.
בסופו של דבר האטנו לקראת מחסום. אבל זה לא נראה כמו השער של
הבסיס - אלא המחסום שאני מכיר מהדרך הביתה! לא הבנתי איך הגענו
לכאן פתאום. הסתובבתי לשאול את המפקד, ושמתי לב שכולם כבר
הקדימו אותי בתמיהות.
רועי הנהן באדישות וסימן "סבלנות" בידיים. חזרתי להביט בחלון.

זה אכן המחסום מהדרך הביתה. מחסום יציאה מהשטחים, כניסה
ל"ארץ". עברנו בנתיב הצבאי, עקפנו משמאל שורה ארוכה ומזדחלת של
רכבים, ישראלים ופלסטינים, שעומדים בסערה הנוראית ומנסים
לברוח. הגענו לעמדות של המחסום. כל החיילים התבצרו בתוך העמדות
ולא עמדו על הכביש, כמו בדרך כלל. המעילים הדפוקים שהצבא נותן
לא יעזרו בכלל במזג אויר כזה. מצד שני, מי לעזאזל ציפה לכזה
מזג אויר. נפנפנו להם לשלום ויצאנו מהמחסום.
ברגע שיצאנו מהמחסום הרעשים הפסיקו. הכביש שאחרי המחסום היה
יבש ושום דבר בחוץ לא זז יותר מדי. השמש כבר הציצה מהמזרח והיה
זה מזג אויר יפה וטיפוסי, שום דבר במיוחד. כל הצוות כאחד
הסתובב בתמיהה אחורה, להסתכל לעבר המחסום. על המחסום עדיין ירד
גשם והתפרעו בו הרוחות. ממש כמו בסרטים מצוירים. עננים שחורים
שמתחילים מעל המחסום ונמשכים עד האופק. אבל מעלינו? השמיים
בהירים.

עצרנו בצד הכביש להוריד את המיגון. רועי הסתובב והביט בנו,
כאילו סופר אותנו עם העיניים.
- "קיבלנו הוראה מהמג"ד להתקפל לבתים. יש סערות מטורפות בכל
איו"ש שאף אחד לא חזה ואף אחד לא מצליח להסביר. יש דיווחים על
פצועים מתאונות דרכים וכנראה שיש בלאגן אחד גדול בערים
ובבסיסים. שר הבטחון הוריד פקודה להפסיק כל פעילות מבצעית
ולשחרר את כל מי שאפשר לבתים, עד שנדע מה קורה. בינתיים
במחסומים לא מאשרים לאף אחד להכנס לתחומי השטחים."

- "מה זה היה בדיוק ואיך לעזאזל זה הפסיק במחסום?!" יאיר שאל
מה שכולנו רצינו.

- "יאיר, אני יודע בדיוק כמוך. אני אחלק לכם פאסים עכשיו
ואנחנו נתפזר בערים. אבי, הרכב נשאר אצלך למקרה של הקפצה. אני
לא יודע כמה זמן תהיו בבית עכשיו, אבל תמיד תהיו זמינים, גם
בסלולרי וגם בבית. מי יודע מתי זה יגמר."

הורידו אותי בתל-אביב כי ביקשתי. אני תמיד עובר בתל אביב בדרך
הביתה כי יצרתי לעצמי מין שיגרה בתחנה המרכזית: לקנות שוקו
בשקית וקראוסון, לקרוא עיתון ולחכות לקונקס הביתה.
בעיתון מן הסתם לא היה כתוב כלום, סגרו אותו לפנות בוקר
כשהכותרת הראשית עוד היתה על השחיתויות בליכוד. אבל על מסכי
הטלויזיה בחנויות לא הראו שום דבר חוץ מצילומים שחוזרים על
עצמם, של הסערה.
"מסך עשן מעל השטחים" הם כבר הספיקו לקרוא לזה. מסתבר שכל
תחומי הגזרה התמלאו בערפל סמיך, גשמים מטורפים שלא נראו בארץ
מעולם וסופות רוח עצומות.
המספר בתחתית המסך דיווח על מאות פצועים והרוגים. מהסופות,
מתאונות דרכים, מתאונות של הצבא. צה"ל התחיל לפנות כמה חיילים
שאפשר החוצה מהשטחים.
הפלשתינים דיווחו על מאות הרוגים, אבל צה"ל אומר שמדובר בעשרות
בודדים.

כך עמדתי בתחנה המרכזית, חצי שעה רק בהיתי בטלויזיה. לא בדיוק
הקשבתי לכל בלבולי הביצים של הקריינים, אלא התמקדתי בשורת
הדיווחים המתגלגלת שבתחתית המסך. מסביבי עמדו עוד בערך חמש
עשרה איש וכולם שתקו. חלק בכו.
הומלס משוגע שאני רגיל לראות יושב באחת הפינות של התחנה, התקרב
ומלמל משהו על אלוהים ועל סוף העולם. משכתי את עצמי החוצה
מהחנות והלכתי לתפוס את האוטובוס שלי הביתה.

בבית לא רציתי לחשוב על זה. נכנסתי לחדר, ארגנתי את כל הציוד
ונכנסתי למקלחת חמה וארוכה. כשיצאתי חיכו לי 4 שיחות שלא נענו
לחזור אליהן. חברים מהצוות. כולם עם אותן שאלות שאין להן
תשובות. כולם עם שמועות, על חברים שנשארו בבסיס ועכשיו מפנים
אותם ברכבי פינוי מיוחדים. שמועות על התוהו ובוהו שהולך בממלכת
התוהו ובוהו.

כמעט שבועיים עברו ואף אחד לא דיבר איתנו. נפגשנו כמה פעמים
בטיילת בתל אביב, עם רועי אפילו. סתם ישבנו ודיברנו והרצנו
צחוקים. רועי אמר שלקודקודים הבכירים אין מושג מה לעשות עם זה
ומה להגיד לו.
כעבור שבועיים קיבלתי טלפון מאיזה שליש בקרייה. הוא דיבר הרבה,
אבל בעיקרון הבנתי שכבר לא מחזירים חיילים לתוך השטחים. פירקו
לנו את היחידה ומשבצים אותנו בתפקידים בכל מיני בסיסים מעפנים.
שמו אותי במחשוב באיזה בסיס ענק במרכז.

הייתי צריך ללמוד שבועיים, דברים שכבר ידעתי. אחרי זה כבר לא
עשיתי כלום. כל היום לשבת במשרד ולדבר עם אנשים ולהתחיל עם
בנות ולצאת הביתה. כשהייתי יוצא היינו נפגשים כל הצוות במקום
שעשינו לנו קבוע, אותו פאב בטיילת בתל אביב. היינו יושבים
וצוחקים ומעלים תאוריות על מה שקרה, ולקראת הלילה יוצאים, כל
אחד הביתה.

בחדשות דיברו על זה כל יום במשך המון המון זמן. כל הזמן ראיינו
מומחים למזגי אוויר ולפוליטיקה ולהיסטוריה. כל מומחה בארץ ישב
בטלויזיה ואמר שאין לו שמץ של מושג מה קרה. היו כל מיני
תאוריות שניסו להסביר, אבל כל דבר כזה נגמר במשפט "אבל זה דבר
שממש ממש לא סביר שיקרה". אז מה כן קרה?

בצד הפחות רשמי המון אנשים דיברו ואמרו כל מיני דברים. אמרו
שזה עונש מאלוהים על כל מה שקרה שם. אמרו שכשאין אף פתרון למצב
כלשהו, העולם תמיד מוצא דרך. אמרו שאת מה שפעם היה שם, הג'ונגל
ללא חוקים וללא הגיון שהצבנו באמצע המדינה, את כל המתים, את
המלחמה ואת הסערות - צריך למחוק מספרי ההיסטוריה. בשבילנו,
בשביל שנשכח שזה היה בכלל. בשביל שנרגיש יותר טוב עם עצמנו.

באותו ינואר סגרו את השטחים ולא חזרו לשם.
לפחות המלחמה נגמרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ללא האור, לא
היינו יודעים
במה להתקל.



עוד מבט אופטימי
על החיים בכדור
הארץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/2/06 15:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שגיא מעוז

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה