כמה הייתי מחכה לשיחות הקטנות שלנו...
6:30 הייתי נסגרת במשרד ומחכה, וכל כולי פעימה אחת גדולה,
מנוגדת כול כך לפוקר-פייס מנהלת בחליפה שהייתי.

לילות ארוכים של משמרת העברתי בציפיה דרוכה תוך עשייה מטורפת,
ללא דקה לנשימה, כשבתוכי רק פעימה אחת,
שיגיע הבוקר שאוכל לשמוע את קולך החם...

עד שהתמכרתי .

ואיזה טריקים היו המנהלים האחרים עושים, מגיעים מוקדם, לוקחים
לי את הפאלפון כדי שתתקשר והם יענו, ואתה...לא ויתרת. תמיד
חיפשת רק אותי.

לא יכולתי ללכת לישון בלי הבוקר טוב שלך (למורת זעפו של
אהובי). לא יכולתי...

ויום אחד, שנה אחרי, הזכרת לי בנזיפה, ואמרת לי שחסרות לך
השיחות הקטנות שלנו,
ואני, הסתומה, נדהמתי..

כן, הייתי סתומה. מעין סתימות של רגש.
יפת עיניים, ארוכת רגליים, ואחרי שנה, משמרת לילה רזה כמו
שמעולם לא הייתי. אבל סתומת רגש. כהתגוננות.

נדהמתי.
וכעסת עלי. "נו, מה חשבת, שגם עם אחרים היו לי שיחות כאלו ?"

האמת שכן.
חשבתי.
שזה הליך ניהולי.
מי חשב
שזה היה הליך של הלב...