ערפל בחוץ. הבית ריק ושקט. הטלפון מנותק ומנופץ על הריצפה. דלת
הכניסה פתוחה למחצה. הבית נראה אפל ואבל. הכול שחור ומדכא. שום
סימן של אושר, ולא ניצוץ שמחה. בית עצב שכזה. זה יום ההולדת
שלה. יום הולדת 23. היא לא בבית. אף פעם לא באמת הייתה בבית
בימי ההולדת שלה. מתעבת את היום בו נולדה.
היום התחיל בצלצול טלפון שהעיר אותה, ואמה בקו השני מזכירה לה
שזה "יום מאושר שכזה". הטלפון נטרק. היא ממשיכה לישון. הורים
גרושים, כך שגם אבא כנראה יתקשר בהמשך, אם לא שכח בכלל...
קמה מאוחר. מסתובבת בבית כמו זומבי. אין אוכל, הכל מטונף וריק.
כמו נשמתה. עד הערב הבית היה שקט, והיא ישבה וקראה ספר. צלצול
טלפון נוסף מקפיץ אותה מהכורסא. זה כנראה אבא. זה היה צפוי.
הוא מתקשר ושוב אותה שיחה. הברכות, איך הלימודים, איך המזג
אוויר, ושקט מעבר לקו. נגמרו לו המילים. כמו תמיד. שניהם
שותקים. כבר לא נשאר מה להגיד. הטלפון מתנפץ ברעש על הריצפה.
הדלת נטרקת, אבל נפתחת ברוח. כבר לא אכפת לה, גם ככה אין מה
לגנוב בבית. היא רצה במדרגות ומתרחקת במהירות מהמקום שקוראת לו
בית. ביתה לא שם, אף פעם לא היה שם.
כמה ששתינו שונות. היא בנאדם מלנכולי כל כך. נשברת תמיד בקלות.
ביתה הוא בית רפאים. ואני, לעומתה... אני בנאדם חזק. לא יכולה
להגיד שאני מתעוררת בבוקר עם חיוך, אך לשבור אותי לא פשוט. ימי
ההולדת שלי הם מאושרים וצוהלים מרוב אורחים. אבל השנה, השנה
קרה משהו. אחרי יום ההולדת שלה, יום ההולדת שלי נראה כבדיחה.
במסיבה לקראת האמצע ישבתי ובהיתי בחלל, כשמסביב אושר, מוזיקה
והרבה אלכוהול. הבירה לא עזרה לי למקד את מבטי. פשוט בהיתי בכל
החלל שנקרא מסיבה. זה נראה לי פתאום ריק וחסר כל תכלית. וכך
ישבתי חצי מסיבה, מנסה להבין מה שונה השנה משנים קודמות.
היא הגיעה למקומה הרגיל על הצוק הגבוהה ביותר. התיישבה והסתכלה
למרחק. קצת איחרה לשקיעה היום, בגלל הטלפון שהיה כל כך לא
במקום, כמו תמיד, המוזג בבר שמאחוריה, הסתכל על גבה. אף פעם לא
העז להגיד לה דבר. הוא כבר ידע שזה יום ההולדת שלה. גם ידע
שזהו אינו הרגע המתאים למסור לה את איחוליו. פשוט בהה בה
כשהלקוחות כבר הפסיקו להגיע. הגיעה השעה לסגור. הוא ניגש אליה
אחרי שסגר את הבר. לא העז להביט בה. פשוט התיישב לידה ומבטו
מופנה קדימה. לא אמר מילה. וכך שניהם ישבו שותקים זמן רב.
לבסוף העז להפנות את מבטו אל פניה. הוא ראה דבר שמעולם לא ראה
על פניה. היא בכתה.
כנראה הרגישה שהוא מסתכל והחזירה לו מבט. ישבו כך עוד זמן מה.
ופתאום היא שמה את ראשה על חזהו והתחילה לבכות בהיסטריה. הפעם
אביה לא היה זה שהתקשר. התקשרו להודיע לה על מותו. היא לא זכרה
את המשך הלילה.
התעוררתי בבוקר, מרגישה עייפה כל כך, ואומללה כל כך פתאום.
ניגשתי למראה ובה ראיתי את פניה...