הוא לא ציפה לאורחים. מסתכל עליי בתיעוב מובהק. הוא לא זוכר
איך קוראים לי, בטח גם אינו זוכר מי אני כלל. ככה זה כל פעם.
אני מגיעה והוא בכלל לא טורח לזכור אותי, למרות שאני היחידה
שעדין מבקרת אותו. היחידה שנשארה לו. הרופא אומר שהוא על
כדורים עכשיו והזיכרון שלו לא חזק ממה שהיה בפעם שעברה. הוא על
כדורים, כמו תמיד. רק מקווה שיום אחד הוא יהיה מעל הכדורים,
שיום אחד כבר לא יצטרך אותם. החלום שלי כשהייתי קטנה זה להיות
איפה שהוא נמצא עכשיו. המקום הזה תמיד משך אותי. אני זאת
שהייתה צריכה להיות פה במקומו. זה לא מגיע לו, הוא לא כזה.
נכנסתי לחדר. הוא הרים את עיניו, מנסה להתרכז בדמות שבדלת.
אחרי כמה רגעים קימט פרצופו בגועל, אולי חשב שאני אחד הרופאים.
לא אמר מילה, פשוט הוריד את מבטו. הסתובב לחלון והסתכל על
הציפורים הנודדות. כמעט ערב ובחוץ מחשיך. אני לא מחכה להזמנה.
אני יודעת שאין לי למה לצפות. מתיישבת בכיסא שמול מיטתו
ומדליקה סיגרייה. הריח מושך את עיניו עליי. הוא תמיד כעס
כשעישנתי. אבל מאז שהוא פה, כאילו כבר לא אכפת לו. גם לי כבר
לא אכפת, מאז שהוא פה.
שונאת לראות אותו ככה, במצב הזה. נראה שהוא סובל מזה גם. ואם
כל הסבל שבמצבו, אני עדיין רוצה להיות במקומו. מרגישה שאני זו
שאמורה להיות שם.
הוא יושב על קצה המיטה שלו. נעלי בית לבנות, וגם חולצתו לבנה.
השרוולים כרגיל מובילים את היד מאחורי הגב בקיפול מלא כאב
וסוגרים עצמם על גבו כשנפגשים. בית הריפוי הזה מגעיל אותי. ולא
בגלל המקום או התפקיד, או האנשים שבמקום הזה. רק בגלל שהוא
יושב במיטה ולא אני. הסיגריה נגמרה. הפעם היא החזיקה יותר
מתמיד, כמעט 10 דקות.
הוא יודע שאין לי מה להגיד, גם הוא שותק. לא אמרתי לו כלום,
אבל הוא ידע שהרופא אומר שישנה התקדמות, אבל אין סיכוי לשחררו
בקרוב. בחיי לא מבינה את הרופא המטומטם הזה! למרות שעמוק בפנים
אני לא צריכה רופא. רואים לו בעיניים שמצבו מחמיר. הוא לא יצא
מפה לעולם. הוא מרים עליי את עיניו האפורות, עיניים מדהימות
כמו שיש רק לו. הוא יודע שאני אקום עוד דקה אלך עד הדלת,
אסתובב למבט נחמה אחרון ואלך. כמו תמיד. העיניים שלו מתמלאות
דמעות. פעם ראשונה הוא בוכה לידי. הרופא עומד להיכנס ולהגיד
ששעת הביקור נגמרה. ואני מוכנה לתת הכל כדי שיקחו גם אותי,
איתו. לא רוצה לעזוב אותו. את החיבוק הזה. מוכנה להינעל בחדר
הלבן הזה במקומו.  
חדר לבן, משרה שקט ושלווה. ואולי מראה את הניגוד בין השלווה
שבחוץ והשיגעון שבפנים. הלוואי ואני הייתי פה במקומו, במקום אח
שלי. הוא לא אמור להיות פה.