לקחתם חבל, הכי ארוך שמצאתם, והתחלתם שניכם ללפף אותו סביבי.
תמשיכו. אתם ההורים שלי. מותר לכם. אני סומכת עליכם שיהיה
בסדר.
ואתם מתחילים להדק אותו עכשיו. הרגליים שלי משותקות עד הברך.
מתחיל לכאוב.
לאט לאט, במילים, אתם ממשיכים להדק אותו חזק יותר תוך כדי
הליפוף סביבי.
הקצב מתגבר ואתם מתחילים להגזים.
אתם ההורים שלי. אתם אמורים לשמור עליי. אתם עומדים להפסיק עוד
שניה.
החבל כבר מגיע לאזור החזה. מוחץ אותי. אני נקברת ונעלמת בתוך
הגוון החרדלי של החוטים שמלופפים סביבי ואחד בשני.
אתם מגבירים תאוצה. מהר יותר. חזק יותר. עבודה יעילה יותר
בפחות זמן.
אוקיי. כאן הבדיחה כבר חייבת להיפסק. "אמא ואבא יקרים," אני
אומרת כמעט בלי קול, חלשה, עייפה וכואבת, "אני לא מסוגלת להזיז
אפילו שריר אחד באצבע יד שמאל, ואתם מתקרבים לצוואר."
אתם לא מתייחסים. רק ממשיכים. הקול שלי נגמר ונשארתי בקושי
מזיזה את השפתיים כשאמרתי "אתם חונקים אותי."
יורדות לי דמעות המרטיבות בחמימות מלוחה ומפוקפקת את פניי
בשבילים צרים ולחים.
פניי מאדימות חרש בעוד אני מתחילה לפרכס בעמידה.
אתם ממשיכים להסתובב סביבי, אוחזים בחוזקה בידיכם בחבל הממשיך
להכרך בעוצמה מקצועית למדי סביב צווארי.
אני מרגישה איך אט אט הכל מטשטש ונעשה כהה, ואיך זווית ראייתי
נחדדת.
עיניי נעצמות באיטיות והדבר האחרון שאני רואה הוא שמץ של חיוך
בפיכם.
אני עוד מסוגלת להרגיש בחצי הכרה איך אתם ממשיכים לכרוך את
החבל סביב פניי.
עכשיו כשהחבל מתהדק סביב אפי אני מריחה ריח של גומי ונייר
שרוף.
בשאריות כוחותיי אני עוד מספיקה להרגיש את החבל נקשר קשר פרפר
על הקרקרפת לפני שאני מאבדת את ההכרה לגמרי.

מעניין לדעת מה הוריי הולכים לעשות בגופה העטורה בוואנבי סרט
קישוט. אני כמעט נראית כמו מתנה, אני חושבת.

אולי הם יתנו אותי לאחיי בתור דמי חנוכה?
אולי הם יניחו אותי ליד הדלת בתור פסל חדש של אמן לא ידוע
מאווווד מוכשר?
ואולי אני אכנס למחסן עכשיו, והם יכנסו פעם ביומיים לרסס אותי
באיזה בושם כדי לא להסריח, ותוך פרק זמן מסוים הם יבינו שככה
לא קל יותר?