נשימה עמוקה, עד כמה שהאוויר הדליל מאפשר, ועוד הנפה. הם נהיו
כבדים כל כך, כאילו הפכו לברזל ובקושי ניתן להרימם. הנשימות
הופכות כבדות וקשות, כאילו האוויר הפך לבלתי ניתן לנשימה.
כאילו נסגר בפני ראותיי, הפך צמיגי ודביק וכבר אי אפשר לנשום
אותו. אולי הגעתי גבוה מדי? אולי בעצם אני פשוט יותר מדי זמן
בדרך...
בעצם כן, אני בדרך כבר מזריחת החמה, ועוד מעט השמש תשקע. צריך
למצוא מקום לישון בו. ההרים האלה, יפים כל כך, אך האוויר בהם
דל כל כך, וכמעט סביר שלא יהיה לי מקום טוב לישון בו. אולי
יהיה לי מזל ואמצא איזה עץ שיכסה אותי מפני השלג. הרים
מושלגים, מראה מלבב כל כך. אם רק הייתי רואה גם לפעמים את
הים.
העננים היום מתערמים בשמיים, סימן שהשלג ימשך עוד כמה ימים
לפחות. אולי כדאי למצוא מחסה ולהמשיך אחר כך? כשמזג האוויר
יתאפשר את זה? אבל השמיים יפים כל כך. אני חייב, לפחות עד
השקיעה. אם לא, בחיים לא אסיים את המסע הזה. צובר מהירות,
והאוויר רק נגמר.
השמש הזאת, שנעלמת לה בין ההרים, אך אם תמהר תוכל לתפוס עוד
כמה קרניים, אך כמה שלא תרדוף אחריה, היא תצליח להתחמק ולהעלם.
הלוואי והייתי יכול לספר על כך למישהו. לחלוק עם מישהו את
המראה המדהים הזה. את השקיעה המרהיבה הזאת.
כמעט חושך, ואין עצים בסביבה. הו, הנה אחד לא רחוק מפה. אז מה,
כדאי שננחת?