קול חבטה עמום נשמע כשגב היד פגש ברצפה. שלוש אצבעות - זרת,
אצבע וקמיצה - ניתקו ממנה ונתפזרו לשלושה עברים. הלב שהיה בה,
נבקע לשניים. חציו התגלגל אל עבר הדשא שגבל באבני המרצפת,
וחלקו השני פגע בעציץ הדקל שעמד בפינה ונשבר לשלוש חתיכות. רק
האמה נשארה זקורה כלפי השמים, מתריסה כנגד כל העולם, כאילו
אומרת שכבר לא ממש אכפת. ימינה ושמאלה נדה היד, כאילו מפרכסת,
ואז חדלה.

אכן, אני סיפור שמתחיל בסופו, וכל אשר תוכל ללמוד ממני כבר
נאמר. מוטב יהיה כי תחדל מלקרוא עתה, כי יודע אני שלא כדאי
שתמשיך. אין אני מתהדר בדימויים ובמטאפורות ואף לא אתקשט
בצירופי מילים שנונים. וכי יאה זה להלביש קבצנים בבגדי מלכות.
ומדוע אתאר אותם בשפה פיוטית. לא, לא תמצא בי את אשר אתה מבקש.
אם כן, חדל, השליכני ארצה כעיתון של יום אתמול, אשר רק הרוח
הופכת בדפיו. מוטב יהיו סוליות נעליים עוברות על פניי, או
אפילו רגלי בעלי חיים יכתימוני. כי מה חפץ לך בדברי הבל, ואם
אסופר אחרת, כלום ישתנה בזאת ולו משהו מן האמת. הפסק עתה ולו
רק משום שבך הפצרתי...
הנה אתה עדיין כאן. ודאי משום שסקרן אתה, ורוצה אתה לדעת מה
עלה בגורלו של האגודל. ובכן, לכל דבר עת. ואולי, לא כך הוא. אם
כך או אחרת ייאלץ האגודל להמתין לתורו. אני את שלי אמרתי.

ליטל נטלה סכין מטבח והניחה אותו בצד השולחן. במסירות מקצוענית
של אופה לחם מנוסה החלה לשה גוש מן החומר. גם כאשר נתערבבו
טיפות צערה בחומר הקשה לא הפסיקה. היטב הספיגה אותם בו עד כי
נמצא רך ומוכן לעיבוד. חשבה, איזו צורה תעשה לו. התיתן לו דמות
אדם או שמא רק פנים. הן לא תוכל לתת לו דמות חיה, אף כי ראוי
היה שבהמה תעשה ממנו. לא, עדיף שתעשהו חפץ, נטול חיים ורגש.
כן, כך תבחר לזוכרהו, חסר חיים או רצון כלשהו. בכל מקרה חייב
שיהא לו בסיס כי אחרת לא יממש את תכליתו. ריבוע חומר, לא עבה
במיוחד, יספיק. עליו יעמוד מבלי זוע...

כפסל חצוב מאבן עמד אריק. גופו שעון על גדר האבן שעל הצוק,
נתמך באמותיו. רגלו הימנית מסוכלת סביב השמאלית, צווארו מתוח
ומבטו קדימה. גם כאשר קרבה אליו נשאר בתוך עצמו. עיניו צופות
בקו המחבר בין מים לשמים. כה מוגדר וברור היה, עד כי נדמה כקו
מפריד. כגבול תוחם בין כחלחל לתכלת. מקצה מקום לכל אחד ושומר
שלא יתערבבו.
השתהתה מעט, מחפשת משפט פתיחה מיוחד. 'כמה יפה האופק המחבר בין
תכלת לתכלת', אמרה ליטל חצי לוחשת בקרבה אליו. אריק הסתובב
אליה בחיוך, והופתע לראות אישה כבת שלושים, נאה ומטופחת, עומדת
לצידו. מיד הסבירה לו כי קבעה להיפגש עם חברתה לקפה בעוד כרבע
שעה, ושאלה אם תוכל להמתין לה לידו. בנימוס ענה לה בחיוב,
ושניהם עמדו מסתכלים אל האופק. מדי פעם החליפו משפטים סתמיים
על מזג האויר ועל הנוף. כעשר דקות לאחר מכן שלחה SMS לחברתה
בקוד הידוע רק לשתיהן. כשזו הופיעה, נתנה בו מבט בוחן, ואחר
התנצלה האחרונה כי משהו צץ פתאום והיא חייבת לבטל את הפגישה.
הבטיחה להתקשר בערב ונסתלקה. ליטל המתינה חמש דקות ואז ניצלה
את ההזדמנות המתוכננת והציעה לו להתלוות אליה לקפה. אריק לא
ממש ידע מה לענות, אמנם כבר שלושה חודשים שהוא יחידי, ובכל
זאת. מאידך נאה הייתה, ועד מתי יתנזר. לבסוף נאות. ושוב הוחלפו
משפטים סתמיים על כוס קפה ועוגה. לבסוף הציע שייפגשו שוב, וזו
נענתה והשאירה לו את מספר הטלפון שלה.
בערב כבר סיפרה לחברתה כי פגשה בגבר חלומותיה. שמזמן כבר לא
ראתה גבר נאה כמוהו. סיפרה שמחשבותיו עמוקות ונימוסיו נאים.
בחרה להתעלם מכל אזהרותיה, כי היא מתנהגת באופן נמהר ושסופה
להיפגע. כל יום המחרת הכינה את ביתה. מירקה כל מרצפת בבית,
צחצחה כל כלי מכלי הנוי אשר לה, והחליפה פעם נוספת בתוך שבוע
אחד את מצעי מיטתה. חיכתה שיצלצל. בערב הבטיחה לעצמה כי ביום
השני יעשה כן. בכל פעם הלם לבה כאשר צלצל הטלפון ובכל פעם
התאכזבה לגלות כי לא הוא מעבר לקו. בלילה השני כבר החל מתגנב
החשש ללבה כי צדקה חברתה. אך ביום השלישי התקשר בשעות הבוקר
המאוחרות, והציע שייפגשו בצהריים של יום המחרת. חברתה הזהירה
אותה כי זה אינו מבשר טובות. חוק ידוע הוא. גבר המתקשר ביום
הראשון לאחר הפגישה הראשונה, תלותי הוא ויש להיפטר ממנו. גבר
המתקשר ביום השני, יש לשמור. וזה המתקשר ביום השלישי, מעוניין
בדבר אחד ובסוף ישבור את לבך. והרי אריק התקשר ביום השלישי,
ובכלל איזה מין גבר מזמין אישה נאה לארוחת צהריים. אך ליטל
בשלה. לבשה את מיטב בגדיה, כיאה למסעדת היוקרה אותה ראתה
בדמיונה, ושמה פעמיה אל המקום המיועד. אריק הופיע בג'ינס
ובמעיל עור, כולו אומר רישול, ולקח אותה לאחת ממסעדות הפועלים
במדרחוב בעיר. ישבו שם כשעה ומחצה, והתוודעו זה לזו. היא
מדגישה ומחזקת כל פרט משותף ביניהם והוא מגיב בחיוך מעט אדיש,
וממהר לשנות את נושא השיחה. מדי פעם הסתכלה על כף ידו ודמיינה
את שלה שלובה בשלו בהרגשת אושר אפופת סוד.

גליל צרה מן החומר ותקעה אותו במרכז הבסיס אותו עשתה קודם.
המשיכה ונתנה לו קימור ששיווה לו מראה של סימן שאלה עבה. בהיסח
דעת לא מסופקת, החלה מועכת ומשטיחה אותו. כשיבשו מעט עיניה,
ראתה כי צורת יד קעורה היושבת על שורשה נעשתה ממנו. אז הכירה
את צורת הפסל. את ידו של אריק תעשה אותו. בחריצות עמלה על כל
אצבע, הדגישה כל ציפורן וכל קמט בעור. בסכין חרצה את קו השכל,
ישר ומתמשך לכל רוחבה. אף את קו החיים הוסיפה, היורד מאמצע כף
היד ועד שורשה. ברגשות מעורבים טשטשה אותו מעט למען קצר יהיה.
ואף נקודות ושברים שמה לו. את קו האהבה הנמצא מעל קו השכל מחקה
כמעט כליל. ואת קו הנישואין שמקומו על הגבעה שמתחת לזרת ציירה
פונה כלפי מעלה, להבטיח שלא יינשא לעולם.

דע לך כי מוטב שלא הייתה עושה את הפסל כלל. ובכלל, מדוע הטריד
את מנוחתו ומה עילה מצא בו, לא אבין. וזו שמרה עליו מכל משמר,
סירבה להיפטר ממנו כאילו פרי בטן היה עבורה. בעקשנות עיוורת
קפצה שפתיה בכל פעם שנשאלה עליו. גוננה על סודה בחירוף נפש.
כיוון שלא מצא מנוח, הלך זה ויצר גרסתו לאמת. לשווא שלחתי
טעויות כתיב במילותיו של יוצרי, יען כי מיאנתי להיווצר. וזה
בעיקשותו חזר ותקנן. משפטים שלמים מחקתי, ובכל פעם חזר
והוסיפם. פעמים היה מניח לי לנפשי, ייתכן שנתקל במחסום, ואולי
נפנה לעיסוק אחר. בכל הזדמנות כזו הפניתי עצמי לאפיקים אחרים,
אך תמיד חזר הלה עם פתרון משלו. מחק חלקים מגופי, ובפרץ משפטיו
נתן בי צורה אחרת. בזאת באתי להצהיר, כי מסיר אני כל אחריות
מעצמי על המלל אשר אתה עתיד לפגוש.

השמים הנמיכו קומתם מכובד משא העננים. רוח עזה נשבה, תולשת עלי
העצים ומעיפה אותם לכל עבר. כל הבריות נסתגרו בבתיהם. רק אריק
נאחז בגדר האבן אשר מעל הצוק, עמד וצפה באופק, כאדם המחפש את
אשר אבד ולא יוכל להימצא עוד. הים שלח זרועות ארוכות כלפי
השמים ואלו, מאפרוריותם שפכו מימיהם לתוכו. מערבבים גוון בגוון
ומים במים, מטשטשים את קו האופק ומתאחדים עם הים. רטוב ונוטף
מים, אולי משום שרעד מקור, ואולי כי בודד היה באותו הרגע,
הוציא אריק את המכשיר הסלולרי מכיסו, וקבע עם ליטל למחר.
'פעם אחר פעם את נופלת לאותו הבור שאת בעצמך חופרת', הסבירה לה
חברתה בדאגה, 'הסוף של הסיפור הזה ברור אפילו לך. שניים או
שלושה דגלים אדומים צריכים להספיק. מדוע את חייבת להמתין למצעד
האדום של האחד במאי...' ליטל התנצלה שאין לה זמן לדבר כעת, וכי
עליה להתכונן לפגישה, וניתקה. בחרה שמלת ערב צמודה, לא מפוארת
מדי, מחרוזת פשוטה ועגילים תואמים. התאימה לה נעלי עקב גבוהות
וארנק קטן, ומעיל אופנתי להגן על כתפיה מפני צינת החורף.
הזליפה מעט בושם באוויר ועמדה כרגע בתוך ענן הריח ואז יצאה.
הם נפגשו במסעדת ארבעה כוכבים. הפעם, לשמחת לבה, הופיע בלבוש
ספורט-אלגנט ונראה מכובד למדי. התחילו את הערב בשרדונה, ולא
הסתפקו בכוס אחת. כל אותה העת הסתכל לתוך עיניה וחייך חיוך
מבין וממתיק סוד. מוקסמת מהופעתו, שכחה את כל נושאי השיחה
שהכינה מבעוד מועד. אך אריק מילא את החסר. סיפר לה על הספר
האחרון שקרא. מין סיפור אהבה היה זה. תחילתו במפגש אפוף
מסתורין, המשכו בנישואין וסופו במשבר ובפרידה. וכל זאת בגין
איזשהו פסל מיוחד אותו ראה הגבר בתערוכה של האישה שהייתה גם
הפסלת. מדי פעם הפסיק מסיפורו והניח כף ידו על גב כף ידה במגע
מלטף. נדמה היה לה שאפילו מפגש רגליהם מתחת לשולחן לא היה
מקרי. כשכילה לספר סיפורו עמדה לחלוחית בעיניו. ליטל ראתה בזאת
הוכחה לרגישותו ולקיום נשמה עדינה בקרבו. בתום הארוחה, במין
ג'נטלמניות מעושה, הציע ללוות אותה אל ביתה. כשנעצרו ליד ביתה,
הזמינה אותו לעלות אליה לקפה. ליטל לא המתינה שימצא חניה
ומיהרה לעלות אל ביתה. בדקה שכל דבר מונח במקומו והמתינה. עשר
הדקות עברו עליה כנצח. הייתכן כי התחרט והחליט לעזוב? שאלה את
עצמה בלא מענה. ואז הגיע הצלצול הגואל. פתחה את הדלת בחיוך
רחב, הכניסה אותו פנימה והובילה אותו לסלון. אחר נפנתה למטבח
והכינה קפה. תוך שהוא מחמיא לה על ביתה ועל הפסלים אשר בו, קרב
אליה. אריק גילה התעניינות יתרה באופן שבו הכינה את הקפה. נעמד
מאחוריה, ראשו מציץ מעל כתפה, צופה בה מוזגת את המים לספלים.
רגע חלף ושניהם ישובים זה לצד זו ולוגמים את המשקה החם. כאילו
מבלי משים, הניחה ליטל את ידה השמאלית על הספה ואצבעה הקטנה
נוגעת לא נוגעת בזרת כף ידו הימנית. רגע התמהמה, בוחן
כוונותיה, ואחר הרים את ידו והחל מצייר באצבעו מעגלים דמיוניים
על גב כף ידה. ליטל קירבה עצמה אליו וירכה נוגעת בירכו. בעודו
מלטף את ידה, הניח את הספל מידו השניה ואחז ברכות בכתפה
הימנית. אחר משכה אליו קלות ומתח את צווארו לפגוש את שפתיה.
ברכות נשק על פיה, על לחיה ועל עיניה. וזו, שלחה את ידה הימנית
אל צווארו, אצבעותיה חופרות בשער עורפו ולוחצות את ראשו
בעדינות אליה. כיון שקשה עליהם החיבוק תוך כדי ישיבה, או שמא
אצה לשניהם הדרך, נעמדו שניהם בבת אחת והחלו מתחבקים בעוז.
זיפי זקנו בן היום שרטו מעט את עורה עת נשם לתוכו את ריח גופה
המעורב בשאנל חמש. ליטל החלה מושכת אותו אליה, תוך שהיא נרתעת
לאחוריה, מפנה את שניהם אל חדר השינה. לבדם על שולחן הסלון,
הופקרו הספלים, אחד עדיין חצי מלא והשני שכוב על צדו בתוך
שלולית. ושניהם מתגפפים יחדיו, מפלסים דרך, תוך שהם נתקלים
בקירות הבית, אל המיטה. בכוח ובחום אחז בה, והיא נכרכה עליו
בפראות. בחשכת הלילה, התגלגלו שניהם כגוף אחד מתחת לשמיכה. ללא
גבולות וללא מעצורים הלם גוף בגוף ונפש נגעה בנפש. כשחדלו,
התגלגל אריק בטבעיות גברית על צדו, מפנה אליה גבו, ונרדם מיד.
כל הלילה שכבה ועיניה פקוחות. משפטי חברתה חוזרים ומהדהדים
בראשה, סותרים את הרגשת האושר והסיפוק העולה מתוך פנימיותה.
נתייראה כי נחפזה להפקיר את לבה בידו. הבינה שאם יפגע בה לא
תתאושש במהרה. כך שכבה, בנשמתה עדיין מחוברת אליו, ממאנת
להיפרד, נזהרת שלא להרעידו משנתו ונוצרת בלבה את ההרגשה הנעימה
שייתכן שלא תחזור שוב. ואולי היה זה קול נחרותיו הקצובות
שהפריעו את מנוחתה. רק כשעלה אור ראשון עצמה עיניה.

בחוסר סיפוק הסתכלה ליטל בכף היד הפתוחה למחצה. לא שלמה הייתה
היצירה. ביקשה זו כי משהו יונח בתוכה. ואולי זו ליטל שהחליטה
להניח בה לב. לא לב אוהב כאחד הלבבות בציורי ילדים, כי אם לב
אמיתי, לב בשר, את לבה שלה. באגרוף קמוץ אמדה את גודלו, וקרעה
גוש שווה מן החומר. צופה באיור רפואי המונח לפניה, החלה צרה בו
צורה. שני חדרים, שתי עליות ואף את עורקי דפנות הלב הימני
השמאלי והכלילי. באמינות פיסלה את אבי העורקים החתוך, ואף נתנה
חורים בצינורות עורק הריאה ווריד העלייה הימנית, למען לא יהיה
מקום לטעות כי לב חי היה שם. לו רק יכלה, הייתה חורטת את שמה
עליו. אך גם לאמנות חוקים משלה ודבר זה פסול מעיקרו. בראותה כי
לא תוכל לחבר את הלב אל היד, נהגה בחובבניות. נטלה שיפוד עץ
ממגרה אשר במטבחה, ודקרה אותו לרוחבו עד אשר יצא השיפוד מעברה
השני של היד, מחזיק את שניהם יחדיו. בסכין הרחיבה את החור שעשה
השיפוד, והוסיפה קילוח דם דקיק היורד מן הלב אל שורש כף היד
עליו היה מונח. עטפה את העץ בחומר ונתנה לו מראה של חצו של
קופידון. אז שבתה והניחה את הפסל להתייבש.

השמש עלתה, מחזירה את הצבע לעולם. במכחול של צייר פרסקו שרטטה
בדייקנות את פרטי הנוף על רקע תכלת השמיים. גם על ביתה של ליטל
לא פסחה. נתנה ירוק לדשא שגבל ברצפת המרפסת, צבעה את ענפי הדקל
השתול בעציץ. השיבה את חום האדמה לעציצי החרס והוסיפה גוונים
אדומים לפרחי הגינה. כתם של אור נשפך בחדר השינה של ליטל, חציו
מונח על הרצפה וחציו מרוח בקווים ישרים על הקיר הלבן. בוהק
ומסנוור הציף האור את החדר וליטל ניעורה. הסבה ראשה אל צדה
הריק של המיטה, ואז קמה במהירות, שמה עליה חלוק ומיהרה לסלון.
אריק, שלבוש היה, ישב בשקט, שקוע בעיתון שמצא בחדר, והמתין. לא
יכלה לתת לשלולית הקפה מאתמול להטרידה. עודה לבושה בחלוק, מזגה
הקפה והתיישבה מולו לכוס של הבוקר. בלי להחליף דברים גמעו
שניהם את הנוזל החם. עייפה הייתה, וחשוכת שינה, ובכל זאת
הבחינה בטבעת זהב דקה על קמיצתו השמאלית. לנוכח פניה השואלות,
הסביר אריק, כי פרוד הוא ובעיצומם של הליכי גירושין. בלגימה
אחת רוקן את כוסו והסתלק בתואנה כי ממהר הוא.
שלושה ימים עברו עליה בלי אריק. במשך שלושת הימים הבאים השאירה
לו הודעות מספר, אשר נותרו ללא מענה. ביקשה לפגוש אותו, רצתה
להבין מדוע. על מה ולמה עזב אותה לאנחות. האם אמרה דבר מה, או
שמא פגעה בו במעשיה. האם רק לה היה טוב באותה פגישה. לא יכלה
לשאת את העלבון. חשבה למצוא אותו, להופיע בביתו, או אולי במקום
עבודתו, אך כל אשר היה לה הוא מספר טלפון ושמו הפרטי. נוכחה
לדעת כי אפילו את שם משפחתו לא הגיד לה. כל היום השביעי נשארה
במיטתה בלא מעש. וביום השמיני קמה, ובעיניים נוטפות יצרה את
הפסל. בערבו של היום התשיעי נוכחה לראות, כי שיפוד העץ שאב
לתוכו את כל המים מן החומר, והחץ של קופידון נשבר. כשכל
ניסיונותיה להחזיר את החץ לפסל עלו בתוהו, משכה ממנו את השיפוד
והניחה לו. השאירה אותו כמו שבחר הטבע, עם לב שותת דם וחור
פעור בגב היד. לא שעתה לניחומי חברתה המזועזעת ממראה הפסל, לא
רצתה להאמין כי הזמן ישכיח את הכל. סירבה להתגבר. לא עוד שכן
לבה בקרבה, כי אם שם בכף היד אשר פיסלה. על מדף גבוה הציבה
אותו, מונח גלוי לעיני כל. מונומנט שמה מול עיניה, למען יזכיר
לה צערה בכל פעם אשר תמעד.
חודש ימים צפתה בו בוקר אחר בוקר וערב אחר ערב. דקות ארוכות
הביטה בחור הפעור בלבה שותת הדם, וזיכרונותיה מרטיבים את
עיניה. יום אחד, כשטאטאה את רצפת ביתה הבחינה בחתיכת חימר
יבשה, דקה וארוכה. נתנה מבט בוחן בפסל וגלתה כי זרפיף הדם אשר
לו, לא עוד שם. יבש לבה והפסיק מדימומו. שלחה ידה מעלה, ולקחה
את הפסל, אחר פתחה את דלת המרפסת והשליכה אותו כלפי מעלה.

שורות אלו הוספתי בעצמי, ואף כי אינני יכול לספר את האמת,
אוכל לפחות להעיד כי לא בה נכתבתי. אל לך לצפות כי מעשה פורקן
זה, או אולי משאלת לב הוא, תהא בו מידה כלשהי של מחויבות לאופן
ההתרחשות. ואפילו אם ניסיתי, הרי כבר הסברתי כי יוצרי, אריק,
מוחק את מילותיי פעם אחר פעם. איזו נחמה מצא בשבירת הפסל שעשתה
ליטל, אישתו, מה מנוחה מצא בלשבור את לבה של אהובתו בעולם
דימיוני, לא אדע. כל אשר נשאר ממני הם לבבות בוכים המדביקים
בצער כל שומעם. מוטב היה אם לא נוצרתי, כי לא תקווה ולא נחמה
בפי. הניחני מידך, אם כן, ואסתלק, כי במקום זה אינני יכול
להישאר.
ומה עלה בגורל האגודל אתה שואל...
נו, באמת... הלזאת תדאג...?