הפעם ההיא בה כמעט שכבנו, מחובקים כמו צמחים טורפי אדם
זה בתוך זה, נבלעים כפיתיון בבטנו של כריש.
השיניים החדות, הלוע האדומה מחזקת את נדרינו, לחלץ מותניים
להילחם עד הקבורה הראויה.
המים צבועים נדודי שינה בהירים, משפריצים לנו אל תוך העין
ומנדנדים את המיטה עד אשר נקיא
הכל החוצה כמו נגיף צבעוני, או קדחת בשלה.

סיומת חזקה: השלכת מעליי את הגילוי, קילפת כמו ניילון נצמד את
האיפור שלי,
הברקת לי את השיער ועכשיו ראשי נוצץ כמו שמש מצחיקה.

אתה מדאיג אותי, הפחד שלך מאינטימיות
העובדה שאתה בתול מלקיטות צמחי מרפא בתוך סבך ראשי, הנמען
לבקשותיך הממולחות
טביעות הרגליים בבוץ טובעני שמתנקז לכל אורך גופי כמו דם,
כמו שהעורקים שלי היו אותן מדרכות עליהן יכולת להקיא בצאתך
מהפאב השכונתי.

אני מתחילה להפחיד את עצמי, הצל שלי ממלא את גופי בחתיכות אורז
רוטטות,
שהקרקוש של האבזם החל, פניי התאבדו כלוחם אמביציוזי, או
פלשתינאי קיצוני.
פשוטו כמשמעו, הגיעו לכיכר היכן שקהילת כל הפחדנים הראויים
בעיר מתכנסים כדי לדון בסוגיות פחד למיניהן,
והתפוצץ עם חגורת הנפץ שלו מול כולם.

הציניות שבכאב מעין דיבוק, לא מרפה, מתוגמלת בעין יפה כמו
ניצול שואה
או קבצן תיאטרלי.
השירות אותו מספקת איננו עונה למכאוביי, אך בו זמנית -
עושה אותם לקצת פחות היסטריים.

תחפור לעצמך מערות בתוך המיטה ושם תתחבא, בתוך הגומחה הצפופה,
כמו חפרפרת עכבה
כמו באמת היית מוגבל על כלותיך, לא יכול להחיות אהבה שרק צריכה
מעט מאור עיניך העייפות.

רק בחדרו של סבי קריר.
כל הבית ממולא כמו מתאבן במזגן צינורות שורק, העוטף את גופינו
בחלל בעיסה כבדה וחמה
היוקדת אש מתנועות קטנות כמו סירוק השיער אל מאחורי האוזניים,
או גירוד עקיצה ישנה במרפק הגמיש.
חולשותינו בהירות כעת, הערפל שמעבה את כרס חדרו של סבי מכביד
על הקפיצה
וכעת אנו שקועים בתוך עצמנו, מסבנים לנו את העורף שהבר קוד
יראה כמו כתם לידה שכיח,
או כוויית קור קשה במיוחד.

כשנכנסתי לחדרו הייתה לי תחושה שהוא נועץ בו את מבטו,
ומכיוון שלא ראה טוב גם בחייו הממשיים, לא יכולתי לשים לב
לעובדה שלא נרתעתי מהמחשבה הזאת.
פשוט פתחתי את ארון הזכוכית כהרגלי, והשחלתי על הצוואר שלי את
הפנינים המתקתקות, כאילו נולדתי לתוך הקור הזה
או לפחות ידעתי אותו זה זמן רב.

לא אשקר, הנוכחות שלו מחדדת לי את הפחדים, כמו נעצי לוח שעם
משרדי
כשהם מחדירים לי תזכורות לתוך הקרקפת קשה לי לנער את המחשבות,
להכחיש בתוקף כמה אני מדמיינת את סבי יושב לו בתנוחה עוברית על
מיטתו החולה ובוהה בי,
פותחת לו את ארון הקבורה, צוחקת כמו משוגעת  שלא לעסה חומרי
הרדמה מימיה.

קשה לי להתמיד באמת הנוכחית שלי, איש לא מבחין בה -
ולעיתים אני מרגישה שאני נופלת אל תוך תהום הבורות שלהם.
אך כשאני נכנסת לתוך החדר הארור ההוא, נדמה כאילו כולם בעדי
רק מחכים
שאבוא ואפתח את ארון העינויים בו אני בתור ילדה קטנה ומפוחדת
הבוכה לך במיטה,
עירומה כביום היוולדה, מחפשת את הוריה שעה שהם נלקחו אל תוך
המקלחות.

כמה חמורה האהבה, איד לא יאמין כיצד עוולות כה המוניות
נשמטות לנו בין הידיים, שאנו חבוקים אחד בשני
מתכווצים לתוך קמיצת יד אחת,
נבלעים בתוך הקור הזה.