"היה זה יום חורף גשום במיוחד. הגשם לא הפסיק לרדת מהבוקר,
ערפל כבד כיסה את כל העיר והפריע לשדה הראייה, הכביש התמלא
בשלוליות גדולות ומכוניות אפילו שנסעו על 20 קמ"ש נראה זה
כאילו הן נוסעות לפחות על 50.
"יצאתי בסביבות השעה ארבע בצהריים לטיול קצר עם וויסקי (הכלב
שלי). הרחוב היה שומם, נפש חיה לא הייתה בו ואפילו ציוץ ציפור
לא נשמע.
"פתאום, לא יודע איך זה קרה, הרצועה של וויסקי השתחררה לי
מהיד, שמעתי אותו רץ ונובח חזק על משהו לא ברור, מין כתם שחור
כזה באופק. רצתי אחריו, רציתי לרסן אותו, לעצור בעדו אבל מעדתי
והחלקתי בתוך אחת השלוליות. הגשם המשיך לרדת ופתאום ראיתי
אורות מתקרבים. לא ידעתי מה לעשות, לא הצלחתי להזיז את הרגליים
או את הידיים, כאילו מהנפילה כל הגוף שלי היה שבור."

ככה התחילה השיחה עם דודו שבא להרצות לנו לפני שבוע על כמה
חשוב להיזהר בכביש ועוד כל מיני דברים כאלה.
בית הספר הזמין אותו להרצאה אחרי שראו שכמה ילדים עוברים את
הכביש מטרים ספורים ממעבר החצייה, במקום לא בטיחותי ומסוכן. כל
השבועיים האלה הם דיברו איתנו אבל בתכלס כלום לא השפיע. חוץ
מההרצאה של דודו כמובן.
דודו הוא נכה, 50%. הוא יכול להזיז את כל פלג הגוף העליון שלו
אבל ללכת הוא בחיים לא יוכל. הוא בא וסיפר לנו קודם כל על
התאונה על איך היא קרתה ולמה. גם על הבלגאן עם אבא שלו והנהג
סיפר.

"שכבתי שם אולי חצי דקה בפחד נוראי, משתק. לא יכולתי לעשות דבר
וגם הנהג לא, בהתחלה הוא בכלל לא ראה אותי וגם אחרי שהתקרב
וראה לא הספיק לעצור. פתאום הרגשתי כאילו הגוף שלי נחצה לשניים
והבטן שלי התקפלה. יותר מזה אני לא יודע כלום על מה שקרה, עד
שהתעוררתי בבית חולים.
"אבא שלי בא והתחיל לספר לי שעברתי תאונה ושיש משפט נגד הנהג,
בכל זאת אני כמעט בטוח אשאר נכה. אמרתי לו שאני יודע מה היה
ושזה בכלל לא הנהג אשם וצריך לבקש ממנו סליחה כי אני החלקתי
כשרצתי אחרי וויסקי ובכלל שברתי את הרגליים בנפילה. הידיים, כך
מסתבר, היו רק נקע ואותן הצליחו לתקן.
"ניסיתי לשכנע את אבא שלי לרדת מהנהג, אמרתי שדי, ושאם הוא
ימשיך אני אעיד נגדו (זאת אומרת נגד אבא שלי) בבית משפט.
בהתחלה אבא שלי לא הבין למה אני מתעקש, חשב ששכחתי מה קרה
ושהוא יודע יותר טוב ממני מה היה שם אבל בסופו של דבר אחרי
שהסברתי לו שוב ושוב הוא קלט וביטל את התביעה."

רציתי לשאול אותו איך הוא הרגיש אז, אפילו כתבתי את השאלה על
פתק כדי שאני לא אשכח. שתי דקות אחרי זה הוא סיפר.

"אני אגיד לכם את האמת, בזמן שהייתי שם בבית חולים וגם הרבה
אחרי רציתי למות. לא הייתי מוכן לקבל את המצב הזה שאני -
שהייתי שחקן כדורסל מצטיין, הילד הכי מקובל בכיתה, האח הבכור
שעושה הכול לבד - תלוי באחרים.
"התנגדתי, צרחתי, האשמתי את כל העולם במה שקרה, אפילו לא היה
אכפת לי שבהתחלה בכלל לא מצאו את וויסקי. הרי זה בגללו, הכלב
הטיפש! התחלתי לשנוא את החורף, התחלתי לשנוא את החיים, התחלתי
לשנוא את כל מי שהיה סביבי ויכול היה ללכת.
"הייתי משתולל, צועק, מנסה לעמוד על הרגליים ונופל, מורם למיטה
ויורד שוב, לא נותן שייגעו בי. חייתי במין פנטזיה כזאתי
שאוטוטו הכול יהיה בסדר ואני אחזור ללכת, שזאת סתם מתיחה ועוד
מעט יגאל שילון יוצא מאחורי הווילון של המיטה לידי."

"ומתי השלמת עם זה? מתי הבנת שזה מה שקרה?" מישהו לא יכול היה
להתאפק וצעק. התלמידים מסביב צעקו לו "ששש... מה אתה מפריע? תן
לאיש לסיים לדבר!"

"תירגעו זה בסדר, מייד אני עונה לך ואתם אין טעם להתקיף אותו.
הוא מתעניין וזה טוב."

חייכתי לעצמי בשקט וחיכיתי שהוא ימשיך.

"לקח לי כמעט חצי שנה להשלים עם כל הקטע הזה של הנכות והתלות
באחרים. האמת גם אחרי החצי שנה הזאת היו פעמיים ששביב תקווה
התגנב ללבי. שביב קטנטן שגרם לי להאמין שאולי בכל זאת אני אוכל
ללכת פעם.
"בעיקרון כשאני חושב על זה עכשיו זאת הייתה טיפשות לבזבז את
הזמן שלי בחלומות שבעצם יכולתי לנצל את זה ולהשתמש בזה."

"לנצל את זה? מה זאת אומרת?" שמעתי קול קורא מעליי.

"תראי, היום אני משחק בנבחרת הכדורסל הארצית לנכים. אני שם כבר
כמעט 15 שנים. ישר אחרי הצבא הצטרפתי אבל קודם כמובן סיימתי
בית ספר. ולפני שמישהו ישאל אז כן - עשיתי צבא, אמנם התגייסתי
שנתיים מאוחר יותר אבל שירתתי שלוש שנים כמו כולם. שנה וחצי
מתוכן על תקן של קצין."

"ואוו אתה איש מאוד חזק, מאוד אמיץ."

"חזק לא בטוח, גם אמיץ בעצם לא, אבל יש לי כוח רצון ובחיים
האמיתיים זה מה שהכי חשוב. יכול להיות שאם הייתי מוותר כמו
שרציתי בהתחלה, לא רק שלא הייתי כאן היום, לא בטוח שהייתי
בכלל."

"חמש דקות". שמעתי את היועצת לוחשת מהצד והרגשתי איך פניי
נופלים. הוא נתן לנו זמן לשאול שאלות וכמעט כל הידיים הורמו.
ילד אחד שאל איך מצטרפים לאגודה למען נפגעי תאונות דרכים, אחר
הבטיח שבזכות ההרצאה הוא ייזהר יותר בכבישים והשלישי, לא יודעת
למה, שאל מה עם וויסקי.

"וויסקי?" אמר דודו כשדמעות בעיניו. "את וויסקי מסרנו שבוע
אחרי זה. ברגע של כעס דרשתי מההורים שלי לעשות את זה למרות כל
הזמן והמאמץ שהשקיעו בחיפושים. עכשיו כשאני חושב על זה אני ממש
מצטער אבל אין לי מה לעשות, אפילו להחזיר אותו אי אפשר, הוא
נדרס שלושה חודשים אחריי."

שקט השתרר באולם. היועצת נכנסה וביקשה מכולם לצאת בשקט
ובזהירות. הייתי מרותקת לכיסא, רציתי לגשת אליו ולהודות לו שבא
אבל לא הרגשתי כל-כך נוח עם זה, בכל זאת זו הייתה הפעם הראשונה
בה שמעתי מה באמת קרה לדוד שלי.