לפתוח את העיניים.

להרגיש את הדלקתיות בעין שמאל, להיזכר שחפצים לא עושים אותי
מאושרת. גם לא מתנות יומולדת, גם לא בסגול.
הקיום שלך גורם לי צער, הצבא גורם לי  ל מ ת ח  נפשי. האובססיה
שלי לניקיון לא מסתדרת לך עם השחור מתחת לציפורניים, עם המדים
המלוכלכים. האובססיה שלי אליך לא התאימה לזמינות שלך, אתה כולה
פה יומיים למיליון. מיליון עצום ובודד.
לקחת עוד גלולה, עוד כוס תה, שוב להתחפר בשמיכה ולברוח. להתחמק
מהמציאות, לא לענות כשמצלצלים, לא לענות בכלל. להתחיל לקרוא את
הספר שקיבלתי במתנה, להפסיק שוב. להחליף תעסוקה ולהתבאס על כל
הזמן שבזבזתי. כל הזמן שהייתי איתך.

לספור את הימים, מתי הרגילה תגיע. לנסות להיזכר בפעם האחרונה
שהייתי מאושרת, לא לוותר למרות שזה נראה מזמן.
לפתוח את הספר שוב, להתעמק. להבין שגם לגיבורה לא היו חיים
מושלמים, ולמה שלפחדנית כמוני יהיו.
לארוז עוד תיק לעוד שבוע, אולי שבועיים-שלושה. לא לשכוח כלום
ובכל זאת להרגיש שמשהו חסר. תמיד אותה הרגשה מזופתת שמשהו חסר.
לישון. לקום למחרת בחושך. למלא מים, להכין ארוחה מצומצמת
שתשביע לדקה וחצי בדיוק, להתחלחל. לבכות. לתהות אם המעגל אי
פעם ייפסק והתחושה הזוועתית הזאת תתחלף בהקלה. למזוג את
החרדות, לשפוך לכיור ולראות אותן מתנקזות לגורל אחד צפוי. לקחת
שלוש קפסולות נוספות ולבלוע את הכאב, את הדרישות האינסופיות
והמסלול המתארך. לאכול את כל המתחרים, להשאיר מאחור את כל
הספקות שאי פעם יהיה כאן טוב יותר.

להתבודד. לשמוע מוזיקה בפול ווליום ולא לפתוח את העיניים,
אפילו לא לרגע, לא לשנייה. להתעלם מכולם, להתנתק מהסביבה
ליום-יומיים ולא לענות לטלפון, גם לא כשהוא מצלצל בפעם הראשונה
מזה שלוש שנים, גם לא כשהוא שולח הודעה ואפילו לא ללכת להלוויה
שלו, במקרה הצורך.

[לא להתנשק איתו, לא לשתות לו מהכוס ולעשן לו את הסיגריה, לא
להתחבק איתו ולא לתת לו לגעת, לא לגעת. לא לנסוע איתו הביתה
אחר כך ולא להתחרט, חרטות הן חסרות משמעות בעליל.]

לפתוח את החלונות ברכב, לתת לרוח לפרוע את השער הארוך ולהעיף
את הדמעות החוצה, קיבינימאט. לקחת ויטמין שייתן לי כוח לעבור
את היום, לא להאמין שיש לי תרופה, לא להאמין שאני מסוגלת. לרדת
מהטרמפ, לא לפספס את הרכבת, גם לא את האור בקצה המנהרה. לשים
את התיק לידי כדי שאף אחד לא יישב. כדי שאף אחד לא ישקול אפילו
להתקרב. להפסיק לשחק בשער, להפסיק להרוס את הבריאות, לקבוע תור
לרופא. לכמה רופאים, שכל אחד יגיד מה דעתו. שכל אחד ינפיק לי
טופס שמוכיח שאני כשירה. כשירה לעשות ספורט, כשירה לעשות רוח,
מוכרחה לעשות בלאגן.

להסתכל לחייל שיושב מולי בעיניים, לחייך. לא בגלל שיש לו ארון
על הכתף, בגלל שיש לו שניים. לשאוף קדימה, לנשוף את השביזות,
להירדם לכמה דקות ולהתעורר מוצפת חרדות שפספסתי את היעד שלי,
את הייעוד. לחשוב שהוא מאוד דומה לו, איך שהוא מדבר על הצבא
ברעל, איך שהוא מלמד אותי כל מיני דברים שלא ידעתי. איך שהוא
מחייך, לא לחייך בחזרה רק כי הוא כמעט כמוהו. לא להשוות.

לרדת בשום מקום. לתת לגשם ליפול, להתמזג עם הדמעות ששוב
פורצות. להפיל את החומות, לזנוח את התיק, השקיות וכל המטען
הרגשי. לפשוט את המעיל, ללכת עם השרוולים מופשלים אפילו שקר,
אפילו שהלב קפוא. להאמין שיום ראשון הבא יהיה יותר טוב. לחכות
שהרגילה תגיע, שהמסלול יסתיים. לעלות על צומת ההבטחות ולרוץ
2000 בלי להניד עפעף. שישרוף, שיכאב, שיחליש לי את הגוף. כל
המשאבות פועלות בקצב מוגבר ורק הראש שלי מנוון. חושב על החיוך,
חושב להתקשר, למרות שכבר עברו שלוש שנים.

לעשות ג'ייקובסון, להתמתח. השיעור נגמר ואני לא לומדת. להטיל
את הספק, אין חברים מושלמים. לסבול, בשקט. לבכות במקלחת עם הגב
לציוויליזציה. לכתוב על זה שיר. להמשיך לקרוא את הספר שפעם
התחלתי, לסיים אחרי שש שעות ולגלות שהגיבורה מתה מוות טרגי,
וגם אני לא בין החיים. תלוי למה אתם קוראים חיים.
לא להיות משענת, לא להיות הבחירה הנכונה, לא לחכות שתרצה
להחזיק אותי, לא לחכות לאף אחד יותר.

לקבל את השנה החדשה בזרועות פתוחות. להאמין שהאושר נמצא מעבר
לסיבוב, או לפחות התחליף הקרוב ביותר. לצלצל ולשמוע את
המשיבון, להשאיר לאמא הודעה. הכל בסדר, אני חוזרת הביתה. אני
חוזרת הביתה.



אני מתגעגעת.