הראש שלי מסתחרר, מסתחרר כל-כך חזק עד כדי כך שאני מסוגלת
לשמוע את המפרקת שלי נבקעת מהעומס, וחלקי שלד בוהקים נופלים
לי מהאוזניים.
המראות חולפים במערבולת חסרת צבעים סביבי, שולחים זנבות
מחודדים וצובטים אותי בישבן.

אחורה או קדימה, הכל נראה אותו דבר, הדפס מופתי של צבע שהותז
על סדינים. שלט מעץ אלון ריחני מורה על הדרך למטה ולצידו אחד
נוסף, זהה לו. כנראה שלמעלה כבר לא צריכים עובדים.

אני גדולה, אני קטנה, אני במדיום סייז.
משתנה לפי המצב, לפי הקצב, לפי הדרישה - אני אליס להמונים.

משתעלת את הפטריות החוצה, לא לפני שמרגישה איך הן בוחשות את
המבנה המולקולרי של העולם, לא לפני שהן נועלות אותי בתוך קופסא
קטנה מידי.
פטריות פרחים ושפנים, איך שכל העולם הזה מתקמט להגדרה פשוטה.

שפנים אמרתי, שפנים, קטנים, גדולים, חומים ,לבנים, הרבה
שפנים.
או אולי זה בכלל ארנב אחד גדול?
זה לא משנה, בין כה וכה הוא יוביל אותי ליער האפל ויחוד לי
חידה שלעולם לא תוביל אל האושר.

להוריד את הראש? את הראש שלי? בבקשה, תתכבדו, רק אל תאשימו
אותי אם הוא לא משהו מיוחד, אני ניסיתי להזהיר, אבל המלכה
השתיקה אותי ופלמינגו המחמד שלה נעץ בי מבטים.

העשן משכר אותי, הוא ועוד איזה משקה, וזה עוזר שלא להתגעגע
כשאני מסתכלת מעבר לים, לכיוון שבו המציאות הקודמת מתקיימת,
היכן שנמצאת היציאה.
נכון, קצת שורף לי בעיניים והראש מתערבל אבל פתאום היער הזה לא
נראה כל-כך אפל ונורא.

אחורה, קדימה, שמאלה, ימינה
שחור ולבן, שחור ולבן
זאת אני,
אליס.