נוף הרים יפה עד כאב - עיניו עצומות לרווחה
ודמעותייה נשאות עם הרוח - כי הוא חזק הוא לא בוכה
מחבקת אותו - כמו חיבוק אחרון
כמו יודעת מה יקרה הלאה - וכבר מבין שזה הסוף
היא משותקת לשמע התפילה הנחושה - נושם נשימה אחרונה
תפילה חילונית של פזמון ישן - השיר הכ"כ מוכר
עוד להקה שברחה מזכרונות העולם - ותישאר תמיד בליבם
הם מתקרבים, מתפללים בשקט - מאמינים שתיתן להם כוח
המילים הגאוניות - תווים כנועים
וריח מתוק של תפוזים רקובים נידף עם השקט - למרות שכבר אין
השקט שעוטף הכל בדיוק לפני החורבן - שאחריו רק ניצוצות של
תקווה
בדיוק לפני שהיא תשבר לאלפי רסיסים -  והוא יתחנן למחילה
מאלוהים
וכבר לא יעזור לה להושיט שתי ידי נערה מדממות - רוגע כואב
הם עדיין יבואו עם הירוק בעיניים - הפרצופים הקשוחים, וכמה שהם
לא!
ויקחו אותו למלחמה - המלחמה שאף אחד כבר לא רוצה להלחם
מלחמה נגד אותם הרגשות שאף אחד לא מבין - רק הוא והם
והיא מרגישה אחרי שהוא מת - עכשיו עיוור מלמעלה
והיא כבר חצתה את הגבול - היא בדרך לכאן, מרגיש את שיערה מרגש
את הרוח
אבל כולם נשארו מאחור
בעולם החיים-המתים

כשהוא בא לנחם, ניגשתי אליו, איש קשיש בן 40
לחשתי כשכל מילה כמו מילתי האחרונה
לחשתי - כי גודל הכאב איים לשבור את העולם, לחשתי:
"אני אהבתי את בני למן הרגע שפקח את עיניו
ועד לרגע שהמלחמה עצמה לו אותן..."