איך נברח? איך? כשאתה רוצה להישאר פה, איתה, להגשים את החלום
שלך, ובעיקר לא רוצה לברוח. לא רוצה איתי. לא רוצה בכלל.
אוקיי
מה הבעיה
נתחיל מחדש

הגשם לא מפסיק לרדת ועם כל האהבה שלי לחורף, מספיק עם זה.
בבקשה. הכל מתנהל בשגרת דכאון, וגם אם אין סיבות, אין ברירה.
מבין? אין לי ברירה להירקב עד שמישהו ילטף את שברי האגו והלב
שלי ויוציא אותי מפה לנשום קצת חיים. אני מתה בלי.
כל העניין הוא, אתה מבין, שאתה לא רואה.
אתה לא רואה, לא יכול לראות את כל מה שאני כותבת, אומרת, עושה,
את כל מה שהיית אמור להתאהב בי בגללו.
אתה לא רואה.
גם לא אותי, שוכבת על הצד בתחתונים השחורים והחולצה שלך, נושמת
כאילו זאת הפעם האחרונה, כל כך מלא וכל כך ריק.
זו הבעיה, אתה מבין.

ומה יהיה עליי בקיץ? מה?
האם כל זה יחיה עד אז? האם כל זה יכול בכלל להיות רע יותר
אפילו כשחם
ומה זה בכלל
כל זה?

ראיתי משהו בטלוויזיה וקראתי משהו בעיתון ופתאום דקירה בלב
ופתאום משהו צורב ופתאום
אני מתגעגעת. לעזאזל איתך, אני כל כך מתגעגעת.

אתה חייב לחזור. חייב. לא אכפת לי מתי, איך, לא אכפת לי כלום.
תחזור מחר. תחזור עוד שלוש שנים. רק תחזור. תחזור. תחזור
אליי.
אתה אפילו לא חייב לעשות את זה כמו שדמיינתי... רק תתקשר ותגיד
שחזרת. עכשיו, אחר כך, לא אכפת לי. אתה מבין? זו הבעיה. זו
תמיד היתה הבעיה. תמיד חשבתי שתחזור ועכשיו... אני יודעת שזה
בלתי אפשרי.
אני אעזוב את תל אביב, אני אשאיר הכל (ומזה הכל בכלל?)
מאחוריי, נשבעת, מבטיחה. רק תחזור.

אני
חייבת
להפסיק
להתגעגע
לצרוח אליך
כל לילה
שתחזור.

זו
הבעיה
זו תמיד היתה
הבעיה.