אני קמה מוקדם בבוקר, ספק אור ספק חושך, אפילו החיילים לא קמים
בשעה כזאת. מסתכלת לצד השני של המיטה, הבעל עוד ישן שינה
עמוקה, הוא בטח חולם על בירות ובחורות אחרות. שוטפת פנים
במקלחת הצמודה לחדר שלנו, אחת מרבות המקלחות שבבית. את השיניים
עם קולגייט, את הפנים עם סבון, הייבוש עם מגבת חצי-חינם שאמא
שלי קנתה. ברור שהיא תהיה חצי-חינם, אמא, זאת חצי מגבת. הולכת
בתשישות למבטח המפואר, מה שיפה מבחוץ חייב לעשות גם יפה
מבפנים, זה לא אני אמרתי, זה ההוא מהטלויזיה אמר. מכינה לעצמי
נס קפה, הסם שממשיך איתי לכל היום, 1 קפה 1 סוכר, כאילו מישהו
מלמעלה החליט שככה זה יהיה לי טעים, כדי שלא אצטרך לזכור יותר
מדי מספרים. יוצאת איתו החוצה, בשביל שאוכל לעשן גם סיגריה,
כשעברנו לבית הזה החלטנו שלא מעשנים בתוכו. נראה כבר זמן ההסכם
הזה יחזיק, אני מהמרת על שנה. לייט, למען הסצנה הנשית, גפרורים
ולא מצת, למען האיזון של הסצנה. אחרי הסיגריה והקפה - השילוב
המנצח, אני נכנסת פנימה ורואה בשעון הגדול שכבר 7, והילדים
צריכים לקום. כשיש לי עצבים, אני עולה להעיר אותם עם נשיקה
וליטוף, וכשאין אני צועקת להם שיקומו. לפעמים אני צועקת איזה
שקר או שניים לעבר הקומה העליונה, למשל שכבר 8 והם מאחרים, או
שהכנתי שוקו ועוגה לכולם. אני מארגנת אותם מהר, מאיצה בהם מדי
פעם שימהרו ושאני מאחרת. עולים לאוטו. את הקטנה אני שמה בגן,
את שני הגדולים בתיכון. כשכולם יוצאים ורק אני נשארת, אני
מדליקה את הרדיו בתקווה לשמוע איזה שיר או שניים עד לחדשות של
8, לפעמים יוצא לי משהו כיפי, לפעמים סתם עצוב. כשאני מגיעה
לחניון של המשרדים, אני עושה את אותו הסיבוב כמו בכל בוקר,
רואה את המנהל יוצא מהאוטו וכבר מתקרב למדרגות, מחנה את האוטו
שלי ליד החניה של הנכים. תמיד חשבתי שמישהו שם אותי פה רק
בשביל האירוניה, רק לשם החצי-גיחוך הנובע מזה שאני כ"כ אומללה
עד ששמו אותי במקום שיכול לצייר אותי ככאילו קצת נכה. עולה
במדרגות, בימים שמחים יותר אני קופצת שתיים-שתיים, אבל היום
לא, היום יצא לי שיר סתם עצוב ברדיו. בימים השמחים, עם
השתיים-שתיים, אני תמיד מתחילה עם חיוך על הפנים, כאילו שזה
התחלה של יום נהדר. שתיים-שתיים-שתיים-שתיים, ובסוף נשאר אחד,
בודד. כאילו בשביל לגחך עלי, למחוק לי את החיוך מהפרצוף,
להראות לי שלא משנה מה, היום הזה לעולם לא יכול להיות נהדר. לא
משנה נסים של קפה, לא משנה שתיים-שתיים. אני מגיעה למשרד,
מורידה את התיק ומניחה אותו על השולחן, כשפניו פונות למעלה.
מתיישבת על הכיסא, מסתכלת על הנוף שבחוץ. לפני שהספקתי להגיע
לסביונים הכמעט פשוטים מדי, הטלפון מצלצל. העבודה מתחילה.
דפים, ניירות, עמודים. כל דבר שקשור בעצים ששוחטים אותם קצת
יותר מדי, מגיע לשולחן שלי. אה, כן, גם פולי קפה למיניהם.
טלפון-חתימה על נייר-טלפון-תיוק בקלסרים-טלפון-שלוק
מהקפה-טלפון-שאיפה מהסיגריה. עוד טלפון, אחד קצרצר, והביתה.
אני יוצאת החוצה מבניין המשרדים, ורואה שחושך, ואיך בין
הסביונים לכאן לא הצלחתי לתפוס שום שמש, ומעניין אם הילדים
בבית. חוזרת הביתה, רואה שכולם כבר אכלו, מכינה לעצמי איזה
פרוסה עם גבינה, בלי ירקות בלי כלום, סתם פרוסה עם גבינה. בין
ביס לביס אני מצליחה לשאול את הקטנה מה הם עשו היום בגן, ואת
הגדול אם הוא שילם לשיעור נהיגה האחרון. הולכת להתקלח, לנקות
את עצמי מהזוהמה של הקפה והדפים והקרינה מהטלפון, וגם לפעמים
מהבדידות, בימים שאני מוכנה להודות בכך. הולכת לישון במיטה
ריקה, חושבת על האלכסון ואז מוותרת, כי הוא ממש יתעצבן. קוראת
איזה ספר שירים או את הקטע של יאיר לפיד ב7 ימים, באמצע נעצמות
לי העיניים לבד, ואני צוללת לחלומות שלעולם לא יתגשמו ומחכה
ללא שום ציפיה לעוד יום.