אני לא גרה פה, זאת בסה"כ קולוניה נשלטת - ממתינה ליום השחרור,
הוא לא מבין שהכול זמני? ניסיתי להסביר אבל הוא מאמין בזכות
אבות על האדמה הזאת, משכנע אותי להתעלם מהמציאות, לבנות רחובות
פיקטיביים. מישהו אחר מתהלך בהם - המלך האמיתי של הממלכה הזאת,
מחופש, מחכה לרגע ההסתערות, אני מזהה אותו בין ההמון - מנסה
להזהיר, צעקה בלי קול נופלת על אוזניים אטומות, הוא נופל...
אני בוכה אבל רצה למלך האמיתי - מצילה את עצמי, משאירה אותו
לדמם על הרצפה הקרה של הרחובות שבניתי בעצמי, מישהי אחרת דוחפת
את הסובבים, מתכופפת, מסתכלת עליי בבוז, אוספת את האהבה שלו
מהרצפה. הוא נשען עליה, היא מנגבת לו את הדמעות שצורבות לו את
הפצעים - הנסיכה האמיתית של המלך הדמיוני שלי...  

אני שוכב מדמם, מחפש את המבט שלה מבין נחלי הדם שזורמים לי על
הפנים, מבחין בבגידתה מקרוב, היא מחבקת אותו - לא מסיטה מבט,
אני מנסה לשלוח לה מילים בעיניים - שאלות לא כתובות, היא לא
משיבה, אישה של שניים, עכשיו היא שלו.

הזו שווה לי?! מה לה ולאהובי השוכב מעורפל זה עתה מתנחם
בזרועותיי?! הלא די לה בלב המלך?! אישה ארורה, הלוואי ותחדל.

אני מסתכלת על המלך האמיתי שלי, יפה וחזק - נאמן לאדמה שלו,
יודעת שחיי הם חייו. אני רוצה ללכת איתו אבל משהו מרתק אותי,
מונע ממני ללכת משם, אני ממשיכה להביט בהם, מאוהבים מאי פעם...
משתכנעת שהגיע זמני אני מחזיקה בידי המלך שלי ומתרחקת עד שחדל
קיומי.