אני וחבר שלי גמרנו. עמדנו בחושך על יד הדירה שלי ואמרנו שלום
במין נימוס   כזה כאילו עד לפני יומיים לא נרדמנו יד ביד,
וכאילו לא שכבנו אף פעם  וכאילו כלום. עוד דקה הוא יעלה על
האופנוע  שלו ואני לא אראה אותו יותר.  חשבתי על הפוסט פמיניזם
ועל כל הספרים החדשים  שבהם מתוארים חייהם של נשים יפות,
קרייריסטיות אינדיבידואליסטיות שלא צריכות אף אחד  חשבתי גם על
הגלידה שיש לי במקרר ועל איך שתמיד השמנתי כשלא היה לי אף
אחד... חשבתי על עבודתי המשמימה כעוזרת תקציבאית במשרד פרסום.
והחלטתי שמשהו חייב להשתנות. לא יתכן שבכך מתמצה הכל.
הוא התקרב אלי והניח את שפתיו על לחיי " זה לא את זה אני" וכו,
ואם עד אתמול הוא נראה כמעין ברירת מחדל, הרי שפתאום הוא הפך
לדבר הכי אטרקטיבי בסביבה.  ככה זה שהמצוי הופך רצוי ובלתי
ניתן להשגה.  כשהאופנוע שלו (סתם ווספה) התרחק, לקחתי נשימה
ארוכה והחלטתי לשנות את הכל במחי יד. לשנות את חיי, זאת
אומרת.
החלטתי להפוך לכוסית על, פמיניסטית, בליינית בבועה, המזדיינת
של המשרד. החלטתי להתחיל לציר, או אולי עדיף לכתוב שירה, בעצם
ווידאו ארט הולך היום ממש טוב. בקיצור החלטתי לעשות הכל כדי
שחיי יצאו איכשהו מהשיממון שאליו נקלעו לאחרונה. שיממון
שבמסגרתו נישואים למישהו סתמי, גידול ילדים והתמחות בעבודות
בית, נתפסו כפסגת השאיפות.  נזכרתי שפעם מישהו אמר לי שהכל
בעצם תלוי בנו ורק  בנו.
למחרת הודעתי בעבודה שאני חולה.  הלכתי לקולי  כדי שיעצב את
שערי מחדש. יצאתי משם מאוד בלונדינית ומוזרה אפילו בעיני עצמי.
בשנקין בחנות הפינתית של נעמי, רכשתי ארבע שמלות חשופות
במיוחד, שתי חולצות בטן ושני זוגות מכנסיים, שהמוכרת נשבעה לי
שהן  משאת נפשה של כל קלאברית מתחילה.  מתוקף הפיכתי
לבלונדינית הגיב אלי הרחוב ללא הרף.  מדהים מה חמצן בשיער
וחשיפת השדיים עושות לגברים. חזרתי הביתה עם כל רכושי החדש
בידיעה מוחלטת שמהיום ועד עוד שבוע לא נשאר לי אפילו כסף ללחם.
מה שנראה לי בסדר לדיאטה.  עישנתי בכבדות מול המראה  וניסיתי
להתיידד עם דמותי החדשה. אחר כך התחברתי לאינטרנט ושקעתי באתר
של מדונה עד שהתמוטטתי מעיפות ורעב.
למחרת  הגעתי מוקדם מאוד למשרד כדי לא לפגוש אף אחד, אבל איך
שנכנסתי נתקלתי במנהל הקריאיטיבי החדש  שהביט בי וסינן נפגשנו
פעם לא? הנהנתי במרץ והתחמקתי ממנו באלגנטיות. אם יש משהו שאני
ממש לא אוהבת זה אנשים שמסננים במקום לדבר.