היא גדלה על שביל המטיילים. ילדה וייטנאמית קטנה עם עיניים
חומות, שיער שחור וחלק ואף פחוס. כמו בכל יום, בעונה שאחרי
המונסון, כששום דבר לא חצץ בין ההרים הירוקים לשמש הטרופית היא
ידעה בוודאות שהם יגיעו. היא קלטה אותם מרחוק, את עדת העופות
המוזרים יורדים מההרים דרך ברכות האורז. היא צפתה בהם במבט
נינוח, היא ראתה איך הם מדדים בצעד הססני, מתקדמים לאט יותר
מסבתא רבה ומזיעים כמו התאו הזקן בסוף עונת החריש.
היא אהבה את הימים האלה, כשאין יותר מידי עבודה בשדות, כשהיא
יכולה להתחמק לפעמים מהמטלות האין סופיות שאמא ודודה וונג היו
מפילות עליה בבית. בימים כאלה היא הייתה יורדת לגדת הנהר,
מתבוננת במים החולפים במהירות בין הסלעים, מביטה אל קצה השביל
המוביל אל ההר ומחכה לבוא המטיילים.

יום אחד היא ואחיה הצעיר עזרו אומץ והתקרבו אל התיירים. הם
התקרבו לאט לאט צעד אחרי צעד, צוחקים ומכסים בכף ידם העדינה על
המבוכה שעצרה אותם, ואז דווקא בשיא הסקרנות הם רצו במהירות
והתחבאו מאחורי הבקתה.
כשפעם אחת תייר עקשן קנה ממנה את עגילי הכסף הישנים שלה בסכום
שהספיק למשפחה לשק אורז שלם היא ואחיה הצעיר הבינו שהתיירים
המוזרים יכולים להביא גם תועלת. תוך זמן קצר היא ואחיה למדו
איך לחזר אחרי התיירים. הם למדו איך לקנות צמידים מנשות הכפר
וכיצד להציע אותם לתיירים המזדמנים. ביחד הם למדו את אומנות
המיקוח, את היכולת לשמוע "לא!"  אלפי פעמים אבל אף פעם לא לקחת
ללב. הם למדו להגיד שלום בשפות של ארצות שלא היה להם מושג היכן
הן נמצאות. הם למדו משחקים פשוטים מעוברי האורח. הם למדו
להעמיד פנים שהם לא מבינים כשצוחקים עליהם ומריצים עליהם
בדיחות בשפות שהם לא מכירים. וכמובן שכל הזמן הם העשירו את
אוצר המשפטים הדל שלהם באנגלית, גרמנית, עברית, צרפתית
וספרדית.

היא הרגישה בת מזל בזכות אחיה הצעיר. הוא היה כל הזמן איתה,
הנוכחות שלו נתנה לה ביטחון ברגעים הקשים. האחיות הגדולות שלה
הרי קנטרו אותה מתי שרק יכלו. הן קראו לה עצלנית וחולמנית.
נכון, היא כבר באמת בקושי עבדה בשדות אבל רק היא ידעה שזה לא
פחות קשה ללכת ולשכנע את הנשים הזקנות לספק לה סחורה, להתחנן
שוב ושוב בפני טיפוסים קרים ועייפים שיואילו בטובם לקנות ממנה
משהוא ולחזור הביתה ימים רבים בחושך לבד בלי הצלחה ובלי פרוטה.
בכל זאת, היא ואחיה אהבו את המגע היומי עם האנשים הגבוהים. הם
רצו ללמוד ולקבל פרצופים חדשים, להכיר תרבות בלתי מובנת ולסגל
לפיהם צלילים חורקים בשפות משונות. כל יום היא ירדה לנהר
וחיכתה בסבלנות לבוא התיירים. הם תמיד היו עוברים בכפר, ישנים
לילה אחד במאהל צבעוני לא רחוק משם וממשיכים בבוקר הלאה. הם אף
פעם לא היו חוזרים.

היא התחתנה עם הבן השלישי של ראש הכפר. היא ידעה שרק בזכות
העבודה הקשה שלה היה להוריה את האפשרות לגייס את הסכום
האסטרונומי שראש הכפר ביקש כנדוניה. בעלה הצעיר אהב אותה בדרכו
השקטה. הוא בנה לה מקום יפה כדי שהתיירים שלה יוכלו לאכול בו
ולישון שם, כדי שהיא לא תצטרך לרוץ אחריהם אלא תוכל להיות איתם
ככול שיידרש.

בוקר אחד אחיה האהוב הלך בעקבות התיירים. הוא לא עמד בקסמי
המצלמות הדקיקות, הבגדים הקלים והרכים, אבל בעיקר או נמשך כמו
ארנב אל עבר ריח הסבון והבושם העדין שעלה מכל אותן נשים צחורות
עור ונקיות.  

מאז אותו בוקר היא כבר לא ירדה לנהר. היא כבר לא חיכתה לבוא
התיירים. בכל זאת כל עונה הם רק התרבו. הם באו רק אליה. הם
הראו לה בגאווה איך היא מוזכרת בספר שלהם. איך כתוב שם שחור על
גבי לבן שהיא תטפל בהם יפה. היא אף פעם לא הכזיבה.
אחיה כתב לה לפעמים מארצות רחוקות וקרות. היו לו כבר את כל
המכשירים הדקים ואת כל החליפות היקרות. אבל בין השורות היא
הבינה שהוא עדיין לא מאושר, הוא כנראה גם לא הצליח לספוג אליו
את הריח הרך שכל כך הטריף אותו בתחילת הדרך.

הבוקר היא התלבשה בזריזות, סוף סוף פניה זרחו בחיוך רחב. אחיה
הבטיח לה שהוא יחזור לבקר בכפר לכבוד חגיגות השנה החדשה, סוף
שנת הסוס ותחילת שנת העכברוש. היא הייתה סקרנית. היא קיוותה
שהוא לא יבוא לבד. היא רחצה את פניה בסבון הריחני שהשאירו
אחריהם הקבוצה מדנמרק וירדה אל הנהר. היא הביטה אל מעבר לעיקול
אל הנקודה הרחוקה שבה רואים את השביל הבוצי יוצא מהג'ונגל אל
בין השדות. פעם ראשונה מזה שנים היא חיכתה שוב לבוא המטיילים