עם מה נתחיל. נתחיל בשמה.
במה לא נתחיל. לא נתחיל במה שהיא עושה. לא נתחיל במה שהיא
הייתה רוצה לעשות.
לאן נמשיך. נמשיך לתיאור עדין של הקווים המאפיינים אותה.
על מה נוותר. נוותר על הסיפור שהיא ספרה לעצמה משך שנים
ארוכות.
במה נתרכז. נתרכז בדרך החדשה להבין את האירועים. בסיפור
האמיתי.
זהו. שאין סיפור אמיתי.
רק מה שמעניין הוא להבין מדוע סיפרה לעצמה כך את הסיפור.
לא בשביל לדעת היכן התחיל הכשל בהבנה, אלא בשביל לרדת לעומק
הפער.


מימים ימימה ידעה ימימה שהיא מאומצת.
בכל גיל קראו לו, לאימוץ בשמות אחרים. כשהייתה קטנה, אמרו לה
שבחרו אותה.
מבין הרבה ילדים שראינו רק אותך בחרנו.
ימימה הייתה מתארת לעצמה את שורת הילדים, שהיו עדיין תינוקות,
שוכבים להם במיטות מברזל ואת הוריה עוברים בין השורות ומוציאים
אותה מן המיטה ואומרים את זאת. כמו שבוחרים משהו לקנות.
זה מדהים, היו אומרים תמיד האנשים שראו אותה אתם, איך היא דומה
להם, ואיך הם בחרו אותה ככה בדיוק לפי מה שהם, ויש להם אפילו
את אותם סימפטומים במחלות.
וכל ההבדל בינה לבין ילדים אחרים זה שהאלבום שלה מתחיל מגיל
חצי שנה ואין שם תמונות של אמא שלה בהריון, ושל הרגע הראשון
שבאה לעולם, ושל הסרט מהבית חולים.
חצי שנה של רווח.
בין מה שיכול היה להיות לבין מה שקרה לבסוף.
וההורים שלה שלא יכלו להביא ילדים משל עצמם, חיכו המון שנים
בשביל להיות אבא ואמא של מישהו, ובגלל זה הם מאוד שמחו שהיא
באה.
אבא ואמא של ימימה הם אנשים פשוטים. ובגלל זה שהם פשוטים הם
אמרו לה ישר ותמיד את האמת. שלא תשמע אותה ברחוב, ושלא תתבייש.
שתדע שככה זה.
ואפילו שזה הפסיכולוגים של האגודה של האימוץ אמרו להם להגיד לה
שהם בחרו אותה, הם בטח היו אומרים את זה גם ככה מעצמם.
ויש בהם עוד משהו מאוד מיוחד. שאי אפשר ללמוד אותו בשום
אוניברסיטה. הם לא הרגישו אף פעם אשמים לימימה.
וגם כשהתברר להם במבחנים שעשו לה עוד בגן שימימה היא מחוננת.
הם לא עינו את עצמם בשאלות של סביבה מטפחת וכל זה. הם ידעו מה
הם רוצים או יכולים לתת, ושמחו שיש להם למי.
נגיד ימימה הייתה לבושה תמיד נקי ומסודר אבל לא מופרז.
אנשים עם מידה. זה מה שהם. כאלה שלא עושים דבר בשביל שיראה.
הם לא הסכימו להקפיץ אותה כיתות, כי הם האמינו שילד צריך לגדול
בקצב מסוים. בלי קיצורי דרך.
וככה זה שהם גם לא קראו לה בשם אחר. תמיד ימימה.

כי זה  הדבר היחידי שנישאר ממה שימימה הייתה לפני שהיא באה
אליהם. השם שלה. האמא שלה, הביולוגית, ביקשה, כך אמרו להם,
שיקראו לה ימימה. והם כבדו את הבקשה הזאת במן חרדת קודש. מעולם
לא קצרו את שמה, ואפילו לא נתפתו לקרוא לה בשמות חיבה.

וכל השנים ימימה ידעה שכשהיא תגיע לגיל שמונה עשרה היא תחפש
אותה, את אמה הביולוגית, מצחיק שתמיד חשבה עליה במושג הזה
ביולוגית ולא אמיתית, היא הייתה בטוחה שיש לה מכתב שם, בתיק
האימוץ, אי אפשר להסביר למה היא הייתה כל כך בטוחה אבל עובדה
שככה היא הרגישה, אולי בגלל שידעה על השם, וחשבה שאם מישהו
מבקש לקרוא לילדו בשם זה סוג של סימן.
ומה שעוד מוזר זה שכל השנים היא מעולם לא חשבה שיש לה גם אבא.
תמיד כשחשבה על תיק האימוץ ועל מה שתגלה בתוכו היא תמיד חשבה
על אמא. על אמא ועל מכתב שיסביר איך זה שהיא הסכימה להיפרד
מהילדה היפה שנולדה לה. למה היא ויתרה.
במחשבות הללו ימימה לא שתפה אדם. והיה לה עוד חוק אחד. חוק של
הגינות, ככה היא חשבה, שגם ברגעים של ריב, היא לעולם לא תנפנף
מול ההורים שלה  בקלף האימוץ.

קצת לפני יום ההולדת השמונה עשרה שלה,  ימימה ביררה את כל
הפרטים שצריך וכתבה את המכתב שצריך לכתוב כדי לקבל את הצילום
של תיק האימוץ, וביום ההולדת עצמו ימימה עלתה במדרגות של
השירות למען הילד, כל מדרגה שהיא עלתה, היא הרגישה איך היא
מתקרבת לאיזה סוף, ובסוף המדרגות הייתה מראה גדולה. ימימה
הסתכלה על עצמה פעם אחרונה לפני שהיא נכנסת, ואמרה לעצמה תראי
מה את רואה,  היא חשבה על ההורים שלה, ועל השיחה שהייתה להם
אתמול בלילה, כשהיא סיפרה להם בפעם הראשונה על התוכנית שלה
לפתוח את התיק.
הם שמחו. היא ראתה שהם שמחו. ושאלו אם היא רוצה שהם יקחו אותה
לשם, או יחכו לה באוטו, והיא אמרה שלא. היא רוצה להיות לבד.
והם אמרו שיחכו לה בבית.
הם ישבו כמו תמיד בשיחות כאלה ליד השולחן אוכל, וימימה נזכרה
בכל כך הרבה רגעים של שאלות שלה, ששאלה אותם, והם תמיד עם
מתינות ואורח רוח כלפיה, עונים את מה שביכולתם לענות, ולא
מפחדים לומר לא יודעים.
ימימה החזיקה להם את הידיים ואמרה שהיא קצת מפחדת אבל גם מאוד
מתרגשת, ומה שלא יהיה, ככה היא אמרה, אני שלכם. והם קצת בכו,
והיא קצת בכתה, והלכה לחדר שלה בשביל לבכות הרבה, ככה הגיע
הבוקר, היא הלכה ברגל בשביל לנשום מספיק ועלתה במדרגות בשירות
למען הילד.
בתוך תיק ירוק בהיר חיכה לה מכתב כמו שהיא ידעה שיחכה לה.

ימימה יקרה מאוד.

אני מנסה לדמיין אותך מגיעה לגיל שמונה עשרה ומחליטה לפתוח את
התיק הזה. קשה לי להניח שלא תחליטי כך.
אני מנסה לדמיין אותך ג'ינג'ית עם שיער ארוך, דומה דמיון מדהים
לאמא שלך.
אני מנסה לכתוב כמו שאמא שלך הייתה בודאי רוצה שיראה המכתב
הזה. אולם אין כוחי ככוחה.
לו היא הייתה כותבת את המכתב הזה הייתה בו שנינות וקלילות
שאינן מנת חלקי. אולם אני אנסה לתאר בפניך את מהלך הדברים עד
הרגע הזה, ומכאן והלאה לאלוהים הפתרונים.

את אמא שלך אני הכרתי אחרי שכבר הייתי בעל לאישה ואב לילדים.
הכרתי אותה לגמרי במקרה במסדרון בית החולים שבו אני עובד.
אני זוכר את הרגע שראיתי אותה וחשבתי שהשמש לפני.
אמא שלך לימדה אותי לאהוב אותה.
היא הייתה בחורה צעירה ותוססת ואני גבר שלא מבין למה דווקא בו
בחרו.
ולפני שהחלטתי, היא נכנסה להריון.
לא היו לה כל דרישות. אפשר לומר את המשפט הזה עם נקודה בסופו.
כי זה לא שלא היו לה דרישות ממני, לא היו לה דרישות מאף אדם.
היא קבלה את מה שהיה המציאות שלה בדיוק כפי שהיא. בלי לנסות
לפרש אותה באלפי דרכים.
גם כאשר גילתה שהיא בהריון היא לא בקשה ממני לדעת מה יהיה, היא
פשוט סמכה על כך שיהיה בכוחה לפתור כל מצב. גם כשניסיתי לדבר
אתה היא הייתה מניחה את שתי האצבעות שלה על שפתי ומנשקת את
אצבעותיה.
היא צהלה כשגילתה שהיא בהריון. זה מאוד חשוב לי שתדעי.
בשביל להקל על מצבי היא כתבה בכל המסמכים שזהות האב לא ידועה.

ימימה יקרה. אמא שלך הייתה מתנדבת שהגיעה מגרמניה לעבוד בבית
חולים בירושלים.
מעולם היא לא דברה על המשפחה שלה.
כשניסיתי לשאול, היא הייתה עונה שאין לה משפחה.
היא הגיעה לארץ בערך שנתיים לפני שפגשתי אותה, אני כבר הכרתי
אותה מגוירת. מנוכרת לחלוטין לעברה, ואפילו את שמה היא החליפה.
ימימה היא קראה לעצמה.
ההריון שלה היה תקין, לא נצפו כל בעיות. אני ליוותי אותה מהצד.
לא יודע מה לעשות. לא מסכים לוותר על משפחתי וחיי ולא רוצה
לוותר עליה ועל האהבה המטורפת ההיא.
ואז, בלידה היא מתה.
אינני מבקש רחמים.
גם לא מבקש הבנה.
ככה החלטתי.
קברתי אותה בירושלים. לבדי הולך אחרי אישה גיורת שמתה ביום
גשם.
וחשבתי שאין לי יכולת לגדל אותך לבד. אין לי יכולת לעמוד עכשיו
מול משפחתי עם תינוקת, ואם להיות אמיתי עם עצמי, הרגשתי
שנענשתי על משהו. אולי על איזה חטא. ורציתי מרחק מהחטא הזה.
כל מה שנותר לי הוא לבקש ממך מחילה ואני יודע שאין לכך מחילה.

רק ביקשתי שיקראו לך ימימה. ואני מקווה שכך עשו.

ימימה גמרה לקרוא את המכתב, והרגישה איך כל האוויר שלקחה כל
הדרך לכאן אוזל מרגע  לרגע, ואיך היא עומדת לפני נוכחות.
כמו שדוחפים את הידיים אחת מול השניה בלי לגעת ומרגישים את
המגנט. ככה היא הרגישה את הנוכחות הזאת.
לא היו אנשים בחדר. אפילו דמעות לא היו לה.
ימימה החזיקה את הקצוות של השיער הג'ינג'י שלה, מיששה אותן
קדימה ואחורה ואמרה לעצמה כל הזמן, מה עכשיו, מה עכשיו.

והעכשיו היה זמן שאין ממנו חזרה.
המכתב שחיכתה לו כל כך הרבה שנים, בתקוה להבין את מה שהיא ומה
שיכלה להיות, היה כל כך שונה ממה שדמיינה, שהיא לא ידעה אפילו
אם היא רוצה להמשיך את מה שתכננה לעשות כל השנים, ללכת ולחפש
את אמה.
היא ידעה עוד מראש, שאם היא רוצה לאתר את אמה, היא צריכה לבקש
מהשירות שיעשו זאת בשבילה, והיא לא ידעה אם זה מה שנכון לה
עכשיו, לחפש את אביה.
ולכן היא החליטה שלא להחליט, ורק הרגישה שהיא צריכה זמן.
היא הרגישה שהיא רוצה להיות לבד במקום שהוא לא כאן.
מהתחנה המרכזית היא התקשרה להורים שלה, אמרה שלא ידאגו ושהיא
צריכה לנסוע. היא הלכה הלוך ושוב בין הרציפים מחפשת יעד לנסוע
אליו.
וככה היא הגיעה לצפת.
הדרך הייתה מקסימה, וימימה קצת ישנה וקצת הייתה ערה, קצת חשבה
וקצת גרשה את מחשבותיה.
היא הגיעה לשם בצהרים כשהכל מואר באור חזק ובוהק.
שנים שלא הייתה שם, ולא ידעה לאן תפנה.
היא נזכרה שלא אכלה מהבוקר דבר, וקנתה לה איזה ביגלה שיש עליו
מלח.
היא הסתובבה בעיר העתיקה בתוך הסמטאות שהיו ריקות, כנראה שכולם
כאן ישנים בצהרים, היא חשבה.
לא היה לה מספיק כסף כדי לשכור לה חדר ללילה, והיא זכרה שקר
כאן בלילה.
בדרך למקוה של הארי הקדוש היא מצאה איזו חתיכה של סלע לשבת
עליו ולהביט ממנו מבט רוחבי.
מבט שהכיל את הכינרת ואת ההרים שמאחוריה, ואת הבקעה שנופלת
מצפת ועד הכנרת. היה משהו ירוק במבט הזה.
ימימה חשבה לעצמה. מה עכשיו.
הינה, הרחקת את עצמך משם, ומה עכשיו.
היא ידעה שהנסיעה הזאת לא הייתה מיותרת אפילו בשביל להגיע לרגע
הזה בשביל להבין שאין הבדל בין עכשיו כאן לעכשיו במקום אחר. מה
שקובע זה הזמן, לא המקום.
והיא חשבה שזהו הגיע הזמן להבין שיש כאן עניין להתעסק בו.
נו אז מה, היא אמרה לעצמה בקול רם, ולא היה שם מי שיענה. אז מה
אם חשבת על אמא וכתב לך אבא.
בכלל את יתומה, לא סתם מאומצת. ואז ימימה בכתה. בפעם הראשונה
מאז שקראה את המכתב שהיא בכתה. בכי גדול ושלם. אולי המילה
יתומה נראתה לה פתאום מפחידה.
אבל היא גם ידעה באותו הזמן שעליה לחפש את האבא שלה, שהוא מחכה
שהיא תחפש אותו, ואולי גם תסלח לו על מה שעשה, ואז קרה לה
משהו.
כאילו מישהו מתוכה התחיל לדבר. היה מן קול נעים כזה שאמר לה אל
תלכי לחפש אותו כדי לסלוח לו. לכי לחפש אותו אם זה מה שאת רוצה
לעשות.
ימימה מאוד התרגשה ממה שקרה לה. כי היו לה הרבה רגעים של הבנות
בחיים שלה, אבל בדרך כלל הם היו כמו אסימונים כאלה, אחרי שקורה
משהו. אבל זה היה משהו אחר.
קודם כל כי הוא היה לפני שקורה משהו. וחוץ מזה כי הוא בא
מבחוץ.
טוב, לא באמת מבחוץ אבל לפחות לא מתוך ההכרה שלה.
והיא שאלה את עצמה, נו אז את רוצה.
ופתאום היא נזכרה בהתחלת המכתב שלו, שבטח היא מאוד דומה לאמא
שלה. וכנראה שזה ככה, כי עובדה שגם היא ג'ינג'ית.
וזה גם שימח אותה.
והיא חזרה לירושלים בערב, נכנסה הביתה בלי לדבר, והלכה לישון.
היו לה הרבה חלומות בלילה ההוא.
וכשהיא התעוררה היא ידעה שכדאי לה לכתוב אותם. בכלל, הייתה לה
תחושה כזאת שכל מה שקורה לה עכשיו הוא כמו בתוך זמן אחר. בין
הלפני לאחרי.
ואז היא התקשרה לשירות וביקשה מהם לאתר את האבא שלה.

ואחרי יומיים התקשרו אליה מהשירות ונתנו לה כתובת וטלפון ואמרו
לה שהיא יכולה להקשר לפני שהיא באה, אבל היא יכולה גם לבוא בלי
להתקשר. ככה הוא אמר.
אבינועם רחבי. ככה קוראים לו לאבא שלה.
ימימה ישבה מול הפתק שלה, שנכתב בכתב שלה, הנה, היא חשבה כמה
מספרים ושם אחד, זה כל הסיפור.
היא ניסתה לדמיין אותו, ואת הקול שלו, היא ידעה שהיא קודם
תתקשר, מה פתאום לבוא למקום בלי להתקשר קודם.
היא חשבה על השם שלו, כאילו שמישהו בחר אותו במיוחד בשביל
הסיפור שלה.
היא חייגה את המספרים בזה אחר זה, והרגישה שוב שהיא עולה
במדרגות כמו אז, זה היה רק לפני כמה ימים, וזה נראה לה כמו
נצח.
אבינועם רחבי ענה לה לטלפון והיא חשבה שבטח הוא יושב ליד
הטלפון שלו, כי הוא מפחד שמישהו מבני המשפחה שלו יענה לה.
היא לא ידעה מה לומר כמעט שלא יצא לה קול, אבל הוא שאל, יש שם
מישהו?
ימימה?
כן היא ענתה.
ידעתי שזאת את. הוא אמר.
כן היא אמרה ולא ידעה מה להוסיף.
הייתה שתיקה ברוכה.
שניהם ידעו שצריך עכשיו כמה רגעים כאלה של שתיקה.
ואז הוא שאל, את רוצה שנפגש?
והיא אמרה, כן.
והוא אמר לה שתבוא אליו, שהוא מחכה. הוא ישב ויחכה עד שתבוא.
ושתקח את כל הזמן שהיא צריכה.
והיא חייכה. הוא לא ידע שהיא מחייכת, וגם לא הכיר אותה בשביל
לחשוב שבטח היא מחייכת. זאת שפה של אנשים שלא דברו עדיין
בניהם.
והיא עלתה על האוטובוס ודמיינה אותו מחכה לה על ספה חומה, מביט
בספר בלי לקרוא את מלותיו.
אבל הוא דווקא היה במטבח, הכין ארוחה. והיה לבד בבית. ולא היו
שם סימנים של עוד אנשים שחיים שם בבית הזה.
הוא לא ידע אם מותר לו לחבק אותה.
או אפילו להתקרב אליה.
היו לו משקפיים והוא קרב אותן מקצה אפו למעלה. כאילו להיטיב
לראות.
רוצה לשתות, הוא שאל, והיא אמרה כן. משהו קר.
למרות שהיה קר בחוץ והיא דווקא רצתה משהו חם.
הכנתי לנו איזה ארוחת בוקר הוא אמר, מביט אל השעון ורואה שהשעה
עשר וחצי.
ימימה ישבה. היו לה כל כך הרבה שאלות וכל כך הרבה מילים שהיא
שתקה.
הוא הגיש לה את הצלחת והתיישב מולה, מבין את השתיקה שלה, ולא
מנסה להאיץ. חכינו כל כך הרבה, עוד כמה רגעים לא ישנו.
איפה המשפחה שלך, שאלה בסוף ימימה, והוא חייך, כאילו שזה הדבר
שחיכה לו, ואמר הילדים שלי כבר גדולים, חיים בבתים משל עצמם.
האישה שלי, כבר לא שלי.
ימימה הרימה אליו את עיניה והוא אמר
את דומה לאמא שלך דמיון מדהים.
האישה שלי ואני לא חיים ביחד כבר הרבה שנים. בערך ארבע שנים
אחרי שמסרתי אותך לא יכולתי יותר לחיות עם סוד כזה וסיפרתי לה
הכל. על ימימה, כלומר על אמא שלך ועליך ועלי. וזה אולי מה שהיה
הכי חשוב, כי כבר לא אהבתי אותה, אהבתי את ימימה.
ניסנו בכל מיני דרכים לחדש את האהבה שלנו, אשתי ואני אבל לא
הצלחנו, אז נפרדנו.
היא חיה עם מישהו, נדמה לי שטוב לה, אנחנו נפגשים לפעמים,
שומרים על קשר טוב.
ואתה, שאלה ימימה
אני. הוא חייך, אני בסדר. נעים לי ככה. בלי שקרים, בלי
כיסויים. מי שרוצה בא, מי שרוצה הולך. חיכיתי לך.
לפני שנה, המשיך, כשידעתי שאת בת שבע עשרה, החלטתי לנסות למצוא
את המשפחה של ימימה. של אמא שלך.
זה לקח לי הרבה זמן. אבל מצאתי משהו. אם את רוצה, אנחנו יכולים
לנסוע.
דיברת אתם? שאלה ימימה
לא. אבל יש לי את הכתובת של האחות שלה. ההורים שלה כבר לא
חיים.
ימימה ידעה שזה רגע חשוב עכשיו. שזו פעם ראשונה שהיא תקבל ממנו
משהו. והיא צריכה להחליט אם היא מוכנה לקבלה הזאת.
היא חשבה, מעניין אם הוא ידע שהיא חושבת על אמא, כי בכל זאת
הוא סיפר לה שרק כשהייתה בת שבע עשרה הוא התחיל להתעניין
במשפחה שלה, וזה נגע בה, הרגישות הזאת שלו אליה.
ואז היא אמרה לו,
אתה יודע. כל החיים שלי חיכיתי לרגע שאני אקבל את המכתב מאמא.

סיפרתי לעצמי כל כך הרבה סיפורים אפשריים של למה אשה מחליטה
לוותר על הילד שלה. בכלל לא חשבתי על אבא. אולי כי הייתי בטוחה
שאם יש אבא, אין סיבה לוותר על הילד.
הייתי כל כך שבויה בסיפור הזה, שכנראה סיפרתי לעצמי עוד
כשהייתי קטנה, שלא עצרתי רגע בשביל לחשוב, אולי זה אחרת.
בגלל זה כל כך הופתעתי כשקראתי את המכתב שלך.
וגם כי אני יתומה.
והפעם ימימה לא בכתה. היא הורידה את עיניה. וגילתה שהן יבשות.
ואז היא אמרה. אני אשמח לנסוע אתך.
אבינועם רעד. הידיים שלו רעדו, והסנטר שלו רעד ואפילו קצת
האף.
אמרתי לעצמי כל החיים שאני לא אגיד לך שאני מצטער כשתבואי, אבל
אני כל כך מצטער.
ואז הוא בכה.
ימימה אמרה לעצמה שזה בסדר שהוא בוכה. זה לא רק בגללה, זה גם
בשבילו.
והיא התקרבה אליו וחיבקה אותו, ככה בהססנות והוא חיבק אותה בלי
כל היסוס חיבוק חזק ואמר לה תיכף אני אגמור עם הבכי.
וכבר למחרת הם נסעו ביחד במטוס של חברת לופטהנזה לעיר קרלסרוהה
שנמצאת מדרום לפרנקפורט ככה אבינועם אמר לה,
הם לא התקשרו קודם כי אבינועם אמר שעל דברים כאלה לא מדברים
בטלפון, ורק במטוס אבינועם סיפר לה איך הוא בכלל עלה על עקבות
המשפחה הזאת.
אפילו את השם של ימימה, המקורי, לא ידעתי.
הייתי צריך להגיש בקשה למשרד הדתות על אישה שמתה כבר. שימצאו
את התיק של הגיור שלה. רק אחרי כמה חודשים הצלחתי למצוא אותו.
גילתי שקראו לה יוהנה שמיט. ושהיא גרה בקרלסרוהה. הייתה גם
כתובת על התיק ההוא, והיו כתובים גם השמות של ההורים שלה, שמתו
בנתיים, ככה הסתבר לי מברור שחבר שלי עשה בגרמניה. אבל הוא
גילה את האחות שלה.
מזל שהיה לי אותו, כי אחרת, אני לבד לא הייתי מוצא כלום.
הוא גם יקבל אותנו בפרנקפורט, החבר שלי, ישי קוראים לו, הוא חי
בגרמניה כבר הרבה שנים.
אנחנו למדנו ביחד, ומאז אנחנו שומרים את הקשר.
הוא ידע עלי, כל השנים כלומר, שאלה ימימה
לא. אמר אבינועם,  אולי אם לא הייתי חי בסוד כזה אז, הכל היה
נראה אחרת. איש לא ידע עליך ימימה.
אז מתי סיפרת לו
כשנפרדתי מחיה, אישתי, לקחתי חופשה מיוחדת ונסעתי אליו. הוא
דווקא הציע לי אז להתחיל לברר על המשפחה של ימימה, אבל אני
הייתי עוד בתוך המשבר שלי, ולא חשבתי שזה יכול להועיל במשהו.
לא חשבתי על דבר מלבד העובדה שמסרתי אותך. שילד שלי גדל במקום
זר. ורק ביקשתי ממנו עוד אז, שכשאני ארצה הוא יטפל כאן בכל
הבירורים, כפי שהוא אכן עשה.
הוא מנתח לבבות מאוד מצליח כאן, ישי, את תיראי, איש מקסים.
ימימה חשבה על המילה הזאת טעות. קודם כל היא אמרה לעצמה אותה
הרבה פעמים בלב. ואחר כך היא חשבה עליה בכל מיני צירופים כמו
מקור הטעות וטעות לעולם חוזרת ואז היא נזכרה במערכון של הגשש
טעות טעה טועים טעינו,
וחשבה כמה מסכן מי שמבין את הטעות שלו מאוחר מידי. היא נזכרה
שפעם בכיתה הם דברו על המשפט הזה את הנעשה אין להשיב, זה היה
אחרי שכמה ילדים התאבדו בבית ספר, והמורה שלהם אמרה, גם במצבים
הכי גרועים תמיד תזכרו שאפשר אחרת, שיכול להיות יותר טוב, היא
זכרה ממש את המורה שלה מסתכלת עליהם ואומרת את זה, ואז ילד אחד
אמר שיש דברים שאי אפשר להחזיר אותם והמורה כתבה על הלוח את
המשפט הזה את הנעשה אין להשיב ושאלה את הילדים מה דעתם.
ימימה לא זכרה את הדיון היא רק זכרה שהיא אמרה שכל אדם יכול
לבחור כל הזמן כל דבר שהוא רוצה. ושהמשפט הזה שלה עשה שקט כמה
רגעים ואחריו היה ויכוח גדול.
לגבי עצמו, אמרה לעצמה ימימה, לגבי עצמו הוא יכול לבחור כל
הזמן כל דבר שהוא רוצה, לא לגבי אחרים. אני לא דייקתי אז.
אבינועם רצה להקיף אותה, הוא רצה לדעת עליה הכל, אבל הוא ידע
שאי אפשר להכיר את הבת שלך דרך שאלות, אפילו אם ישחק אתה את
המשחק מה את הכי, זה לא יעזור לו. כי גם אם הוא ידע איזה צבע
אהוב עליה, ואיזה מאכל ומה היא הכי שונאת לשמוע ברדיו או
בטלוויזיה עדיין יחסרו לו עוד המון דברים שהוא רוצה לדעת. לא
דרך הפרטים אלא דרך התחושה. התחושה של מה היא עכשיו. למשל איך
היא חושבת על דברים. הוא שם לב שהיא מאוד חכמה, שיש לה שאלות
קצרות, הוא ראה שגידלו אותה יפה, שיש לה ביטחון בסיסי, אבל כל
הדברים האלה היו כמו הרגשה שתוך רגע אפשר להפוך אותה.
אל תתאבל הוא אמר לעצמו, אבל ככל שהביט בה, צער גדול כיסה
אותו, וכאב נוראי חפר בו.

הם הגיעו לפרנקפורט בשתים עשרה בצהרים. הטייס אמר שקריר אבל
יום יפה לעונה.
אמצע דצמבר.
ישי חיכה להם למטה, הכניס אותם למכונית גדולה ואמר שהולכים
לאכול. ימימה שמה לב שהוא מסתכל עליה ועל אבינועם כמו מי שמנסה
להבין אם הכל בסדר. לבדוק את האקלים.
אבינועם והוא התחבקו זמן רב. ראו עליו, על אבינועם שהוא זקוק.
ישי לקח אותם לאכול ארוחה טובה, והם שתו בירה וצחקו וכמעט אפשר
היה לחשוב הנה אנשים מאושרים.
אבינועם שאל את ימימה אם היא רוצה שהם יסעו היום או מחר בבוקר
וימימה אמרה שמחר.
יופי, אמר ישי, אז יש לנו יום שלם לפנינו, והוא לקח אותם לסיור
בעיר, וככל שהזמן עבר במשך היום ההוא ימימה שמה לב שאבינועם
מעיז קצת יותר לגעת בה, ולחייך אליה באופן תמים ומעיז לשכוח
לרגע את העצב הגדול שעטף אותו בצהרים.
הם ישנו אצל ישי שהיה לו בית גדול ומעוצב, ואישה גרמניה
למהדרין, יפה וגבוהה במין יופי נקי.
ודווקא בארוחת הערב, אבינועם הצליח להסתכל על ימימה מהצד,
לראות כמה היא מרשימה, ואיך היא מדברת יפה, כמעט אי אפשר
להאמין שהיא רק בת שמונה עשרה, איך שהיא מושכת את השיחה
לכיוונים חדשים כל הזמן, ומתי היא שותקת, מצחיק, הוא חשב,
דווקא כאן משהו משתחרר.
ובבוקר הם נסעו לעיר קרלסרוהה, ישי הוביל אותם אל הכתובת, אמר
להם שהוא הולך להסתובב, ושיתקשרו אליו להנדי, כשירצו לחזור.
אבינועם החזיק לימימה את היד. הוא שאל אותה אם היא רוצה לחכות
קצת, או להיכנס לבד, אבל היא החזירה לו לחיצה ביד ואמרה שזה
בסדר.
ניכנס יחד.
הם צלצלו בדלת, הייתה שעת בוקר מאוחרת, ולא היה ברור שמישהו
יהיה כאן.
אבל הוא היה. כלומר היא.
פתחה להם את הדלת אישה  בת ארבעים בערך, ג'ינג'ית אבל נמוכה
ושאלה בגרמנית משהו שהם לא הבינו.
אבינועם שאל אם היא מדברת אנגלית והיא אמרה שכן. הוא שאל אם
היא מרגוט שמיט והיא אמרה שכן והוא אמר לה שזה בקשר לאחות שלה,
יוהנה שמיט, ומרגוט ראו עליה מייד שמשהו בפנים שלה משתנה.
אבל היא לא אבדה את העשתונות והזמינה אותם להיכנס לבית יפה,
טיפוסי, ושאלה אותם אם הם רוצים לשתות.
הם רצו.
היא הלכה להכין את הקפה ובינתיים היה להם קצת זמן להתאושש
מההתחלה.

אבינועם לא ידע כיצד לפתוח. למרות שפעמים רבות הוא שינן לעצמו
מה יאמר, ותכנן את השיחה הזאת, פתאום הוא לא היה בטוח אם זה
הוא שצריך לפתוח.
כי כל הזמן שהוא תכנן מה הוא יגיד הוא לא לקח בחשבון דבר אחד.
הוא לא שיער בנפשו שימימה כל כך דומה לימימה כלומר ליוהנה, שרק
הכניסה שלה אל הבית הזה מסבירה הכל.
אבל ימימה הצילה את המצב, ממש הצילה אותו מהתחושה הכבדה שירדה
עליו.
אני ימימה, היא אמרה באנגלית. הבת של יוהנה. וזה האבא שלי.
ואיפה יוהנה, שאלה מרגוט,
יוהנה איננה. אמר אבינועם. ואפשר היה לחשוב, שבגלל שהיא מתה
הגיעו עכשיו האב וביתו לבשר בשורות.
ובשביל שאי אפשר יהיה לחשוב כך, אמר אבינועם
זה כבר הרבה שנים שהיא לא חיה. שמונה עשרה. וכמעט הצביע על
ימימה כדי להסביר.
מרגוט שתתה את הקפה שלה כמעט בלי לזוז.
בשבילה אנחנו מתים מזה עשרים שנה. היא אמרה.
מה בכלל אתם יודעים עליה?
היה לה מבטא כבד למרגוט, ובאופן מאוד מפתיע היא הוציאה סיגריה
והציתה אותה באלגנטיות, ונראתה כמו איזה שחקנית.
ימימה אמרה שהם באו בדיוק בשביל זה, אולי יש לך אלבום, היא
שאלה פתאום, לא מבינה איך השאלה הזאת לא עלתה בדעתה קודם, עם
אבינועם היא בכלל לא חשבה עליה.
מרגוט הנהנה והלכה להביא אלבומים.
כל האלבומים אצלי. יש לכם מזל. היא אמרה.
הם ישבו שלושתם על הספה הארוכה, היו המון כריות על הספה הזאת,
מרגוט ישבה באמצע, העבירה דף אחרי דף והסבירה, מי זה מי, מתי
צולמו התמונות, ראו עליה שהיא נרגשת אבל מנסה לשלוט ברוחה.
ימימה הסתכלה על יוהנה. היא ראתה אותה גדלה בתוך האלבומים,
הופכת מתינוקת לילדה ומילדה לנערה.
היא ראתה אותה משתנה. ראו את השינוי דרך הבגדים שהיא לבשה,
ודרך המבט שלה, שהפך להיות שואל ככל שהיא גדלה.
ימימה ראתה את הסבא והסבתא שלה שנראו מבוגרים כמעט בכל
התמונות.
אפילו כשהיו צעירים.
ואחרי שהם גמרו לראות את כל האלבומים ימימה ביקשה מהם לראות
אותם עוד פעם. לבד.
אבינועם ומרגוט יצאו למרפסת.
ימימה נשארה על הספה הגדולה לבד, ועשתה את המסע של יוהנה מנסה
להבין משהו שנבצר מבינתה.
אבינועם סיפר למרגוט על הלידה, ועל האימוץ ומרגוט הקשיבה לו
קשב רב.
וכשימימה גמרה עם האלבומים, היא יצאה אל המרפסת, ושאלה את
מרגוט
למה יוהנה נסעה לישראל?
מרגוט שתקה. היה ברור לכולם שצריך זמן בשביל הסיפור.
אולי נאכל משהו, שאלה מרגוט, ונכנסה פנימה להכין את השולחן.

כשיוהנה הייתה בת שש עשרה, סבתא שלנו נפטרה. יוהנה הייתה מאוד
קשורה אליה. בעצם לשניהם היא הייתה קשורה.
סבתא שלנו הייתה אדם מאוד חזק. ידעה איך להחזיק את עצמה. אני
לא בטוחה שככה אומרים את זה באנגלית, אבל בכל אופן, ככה היא
הייתה.
אחרי שהיא מתה, סבא נשאר לבד, ויוהנה החליטה לעבור לגור אתו.
לפחות עד שהוא יתחיל להרגיש טוב יותר.
וככה כשהיא גרה אתו בבית, וסדרה את הדברים שלו, היא גלתה יום
אחד, שהוא היה פעם יהודי.
שהוא נולד יהודי.
או. הצגה שלמה היא עשתה לו יוהנה, וגם להורים שלנו. אי אפשר
להאמין.
איך זה שהיא לא ידעה מזה ולמה לא אמרו לה, ולמה ולמה.
ואז סבא סיפר לה.
צעיר הוא היה. הוא התנצר עוד לפני המלחמה והייתה לו משפחה
משלו, אמא שלי כבר הייתה. את כל המשפחה שלו לקחו לפולין, לאיזה
מקום שאני כבר לא זוכרת. והוא במקרה נשאר, הצליח להתחבא כל
המלחמה.
וזהו. לא אכפת לו כלום. לא יהודי ולא נוצרי.
אבל יוהנה לא הסכימה לשמוע מהלא אכפת לו כלום.
היא התחילה ללכת לבית הכנסת שיש כאן, השתנתה לגמרי ואז החליטה
שהיא נוסעת לישראל.
ומשם כבר אני לא יודעת.
לא שמענו ממנה.
פעם אחת היא כתבה לי מכתב שטוב לה, שהיא פעם ראשונה בחיים שלה
מאושרת, זה היה ממש בהתחלה, וזהו.
אני כיבדתי את הרצון שלה. היא פשוט לא רצתה לראות אותנו יותר.
כולם שיקרו לה, היא אמרה.

מרגוט התכנסה בתוך הסיפור שלה. אולי פתאום הבינה כמה הוא עצוב,
אולי פתאום התגעגעה ליוהנה, אולי פתאום היו גם לה שאלות.
הם לא יכלו לדעת על מה היא חושבת, ולא הכירו אותה מספיק  בשביל
להרגיש נוח לשאול.
ימימה הרגישה שאסור לה לוותר עכשיו לטובת השקט.
לא יינתנו לה עוד הזדמנויות כדי להיכנס לעולמה של יוהנה.
היא לא ידעה למה אבל הייתה לה הרגשה שלא סיפרו לה את כל
הפרטים. השלד קיים אבל הבשר איננו.
פתאום היא הבינה שגם אבינועם נמצא בערך באותו המצב שלה, גם הוא
הכיר את יוהנה מה, פחות משנה? וגם הוא הפך את החיים שלו בשביל
השנה ההיא.
מרגוט הסתכלה על ימימה.
את כל כך דומה לה, היא צחקה במן צחוק שאין בו חדווה.
כאילו שמחזירים את הזמן מאחורה.

אבינועם אמר לעצמו שמשהו כאן לא הגיוני, לא הגיוני ולא נתפס.
שנה שנתיים של נתק, את זה אפשר להבין אבל עשרים שנה? בלי שאיש
יברר מה אתה, מה שלומה, אולי היא זקוקה לעזרה.
אבל הוא לא רצה לומר דבר. מי הוא שישפוט אחרים. מה הוא יודע על
מה שעבר עליהם. מה הוביל אותם לקחת את ההחלטות שהם לקחו.
הוא רק שאל
ורק את נשארת?
לא. ענתה מרגוט. יש לאמא שלי אחות. אחרי שיוהנה נסעה לישראל,
הוא חי אצלה עד שנפטר.
אולי תלכו לבקר אותה. אבל כדאי שתודיעו לה מראש. זה לא כל כך
מקובל כאן לבוא ככה לאנשים.
ימימה חשבה מעניין למה היא לא התחתנה מרגוט.
היא ניסתה לעשות חשבון של השנים, לראות מי היה בן כמה ומתי.
ניסתה לחבר את התמונות שראתה זה עתה, את המשפחה שפתאום נהייתה
לה, ניסתה להבין את הסבא הזה של יוהנה, והרגישה את ההתמרמרות
שהייתה בוודאי מנת חלקה של יוהנה כשגילתה את האמת.
ומרגוט אמרה, אבל אני אצטרך לבוא אתכם, היא לא מדברת אנגלית.
כשהיא כבר מדברת.
הם בקשו ממרגוט לתאם את הפגישה, ושמעו אותה מדברת מהר פתאום,
וברצף כי ראו שהאנגלית לא שיקפה אותה, והיא אמרה להם, בסדר,
אנחנו יכולים לנסוע אליה עוד היום.

הם נכנסו למכונית הקטנה של מרגוט.
בדרך מרגוט סיפרה להם קצת על עצמה. על הספרייה שהיא עובדת בה,
ועל הבעל שהיה לה לפני הרבה שנים, שברח לאמריקה.
כמו באיזה סרט, חשבה ימימה, נוסעים ולא יודעים אפילו לאן.
הדודה הזאת, שקראו לה אווה, הייתה גם היא רווקה, וגרה באיזה
כפר ליד קרלסרוהה.
היא דווקא לא הייתה ג'ינג'ית.
היה בה משהו מאוד לבבי מההתחלה, אולי כי היא הייתה מוכנה מראש
לבואם, היא נישקה אותם על שתי הלחיים, הושיבה אותם בסלון שלה
ונראתה מאושרת מכך שיש לה אורחים.
מרגוט תרגמה את השיחה.
זאת לא הייתה שיחה. זה היה סיפור.
מרגוט שמעה את הסיפור הזה, ככה זה היה נראה לפי הבעות פניה,
בפעם הראשונה.
יוהנה עשתה טוב. אמרה מרגוט בשם אווה,
היא הייתה צודקת שככה ברחה מפה. אולי גם אני הייתי צריכה
לברוח, אולי גם אני הייתי פוגשת איש יפה כזה, והיא הצביעה על
אבינועם. ואחרי שהייתה עוד קצת שתיקה היא התחילה בסיפור.
אבא שלי, לא נולד בשם שלו שהוא מת, במתיאס. הוא נולד יהודה.
ככה היה השם שלו. אבל כבר שהיה ילד בגימנסיה הוא סבל
באנטישמיות. וככה הוא החליט שהוא יעשה נוצרי. יפתור את הבעיות
שלו.
הוא הכיר את אמא שלי בגימנסיה והייתה שם אהבה גדולה. שהוא אהב
אותה.
וככה מהר מהר הוא התחתן אתה מתי שרק היה אפשר ובגיל תשע עשרה
כשפרצה המלחמה היא הייתה כבר בהריון.
הוא היה נוצרי אבל היטלר לא ידע את זה. ובשביל זה הם היו
צריכים למצוא מקום. להחביא את עצמם.
וככה היה הריב הגדול.
הוא אמר שיש לו אבא ואמא ואחים והם צריכים לבוא אתו שמה במחבוא
ואמא שלי לא רצתה לשמוע את זה. מקום קטן, והרבה אנשים, לא
יישאר שמה כלום. ככה היא אמרה לו. לא תחיו אף אחד.
והוא הסכים בסוף. נו טוב לא הייתה לו ברירה.
וכל המשפחה שלו לקחו בפולין ומתו שם כולם. אחד אחד  לא נשאר.
ואז מרגוט אמרה לה משהו בגרמנית והיא ענתה לה ומרגוט אמרה להם
היא אומרת שאני אף פעם לא שאלתי, בגלל זה אני לא יודעת.
ואווה המשיכה. ומרגוט תרגמה אותה.
יוהנה, כשגילתה שמתיאס הוא בכלל יהודה, התחילה לשאול אותו
שאלות. מרגוט הייתה קטנה ולא הבינה הרבה. וכשהייתה גדולה לא
רצתה לשאול.
יוהנה, אחרי שאמא שלי מתה והיא גרה אצלו קצת והוא סיפר לה את
כל הסיפור הזה, היא שאלה אותו אם הוא מצטער, והוא אמר לה שהוא
מעדיף להצטער ולחיות.
זה מה שהיה לה הכי קשה. ככה היא כתבה לי שכבר הייתה בישראל.
היא כתבה לי שלא נכעס עליה אבל שהיא לא רוצה שום דבר מהמשפחה
שלה הזאת.
וימימה קלטה פתאום משפט שלם בגרמנית לאס מיש אין רואה.
ומרגוט תרגמה שיעזבו אותה בשקט.

שוב היה שקט ואבינועם חשב כמה אחרת הייתה הימימה שהוא הכיר.
הוא נגע בימימה שישבה עכשיו לידו, מנסה לנחש על מה היא חושבת
ומה היא רוצה עכשיו. הוא נזכר בישי כשכבר ירד הערב. הוא ביקש
להתקשר ולמרות שלא הזמינו אותו לישון כאן, ימימה שמעה אותו
אומר שהם יישארו ללון כאן. מדהים הוא אמר לישי, סיפור מדהים.
ימימה חשבה ששנים כאן יכולים לדבר בעברית ושניים בגרמנית. שאלה
וגם אלה לא עשו די עם היכולת הזו שלהם.
מרגוט הסתכלה על הערב היורד והציעה להם להישאר לישון אצלה.

ודווקא אווה שלא שמעה את האנגלית של מרגוט אמרה שאולי כולם
יישארו כאן ביחד, אפילו לישון אם הם יכולים ונוכל ככה לנוח מכל
הסיפורים הקשים ואולי לשמוע כמה סיפורים שמחים. הם לא ידעו מה
מרגוט סיפרה לה עליהם, על הסיפור שלהם כלומר.
אבינועם ניסה בכל כוחו להיזכר ביידיש ששמע בבית הוריו אבל הוא
כמעט ולא הצליח. רק מילים שכבר חדרו לעברית היו מנת חלקו.
ימימה שאלה את מרגוט אם היא ספרה לאווה על יוהנה ומרגוט אמרה
שלא.
אז תספרי לה.
והם שמעו את מרגוט מספרת במן עדינות, אולי לא עדינות אבל
איטיות.
אווה ניגשה לימימה וחבקה אותה, ימימה לא ידעה מה היא אומרת אבל
היא הבינה בכל זאת בלי מילים את החיבוק שלה ואת הדמעות שלה
והרגישה את הלחיים שלה הופכות למשהו דביק ונעים ונצמד.
מרגוט אמרה לימימה שאווה מבקשת ממנה להישאר אצלה, אולי היא
תוכל ללמוד גרמנית, ואז הן יוכלו לדבר ביניהן, בלעדי, היא אמרה
מרגוט וראו שיש איזה מתח בין אווה למרגוט, שאווה הייתה מעדיפה
להיות אתם עכשיו לבד ולספר להם אולי עוד דברים על יוהנה שמרגוט
לא יודעת או לא צריכה לשמוע, אולי היא אהבה את יוהנה ועכשיו מי
שנשארה לה היא מרגוט חשבה ימימה.
בכל הזמן הזה אבינועם שאל את עצמו, מה המקום שלו.
כי בכל זאת גם הוא חיכה ימים רבים להכיר את ימימה, וגם הוא
רוצה לשהות במחיצתה עכשיו כמה שיותר. אבל הוא הזכיר לעצמו בלי
הרף שימימה היא ילדה גדולה והיא תעשה מה שהיא מבינה.
הוא השתדל אפילו לא להסתכל על ימימה כדי לא לגרום לה לחוש
באיזה לחץ מצדו.  אבל ימימה אמרה שהיא חייבת לחזור קודם לארץ,
שיש לה הורים שם שגידלו אותה והיא אולי באמת תלמד גרמנית בשביל
לבוא עוד פעם ולפגוש את אווה.
אווה אמרה משהו ומרגוט תרגמה
היא רוצה לתת לך כסף.
וימימה אמרה לא תודה. לא חסר לי דבר.
אבינועם היה גאה. הוא לא ידע למה הוא מרגיש כך, הרי אין לו כל
חלק בגידול שלה, הוא לא עיצב בה דבר, ובכל זאת ככה הוא חש.
גאווה.

היה כבר חושך מוחלט אבל רק ערב. ערב קר בכפר עירוני.
עוד בדרך לכאן מרגוט סיפרה להם שפעם היו כאן כפרים עם חקלאות
והיום זה כמו שכונות של בתים פרטיים ורוב האנשים עובדים בעיר.
אווה הכינה להם ארוחת ערב, שהיה בה את הלחם הכי טעים שימימה
טעמה בחיים שלה.
פתאום היא התגעגעה הביתה, ובקשה רשות להתקשר לארץ.
היא ספרה להורים שלה בקצרה מה קרה מאז שדברה אתם לפני שנסעה.
כי מייד אחרי שנתנה את הסכמתה לטיול הזה או למסע הזה, כל אחד
על פי השקפתו, היא הלכה הביתה ואפילו שהיה בוקר שניהם ישבו
בבית וחיכו לה. בכל זאת הבת שלך לא פוגשת את האבא שלה כל יום.
וכשהיא חזרה, היא ספרה להם מה שידעה ואמרה שהחליטה לנסוע ומה
דעתם. והם כמובן שרצו ברצונה. ורק התעקשו לתת לה כסף. תתקשרי
כשתוכלי אמרו לה לפני שיצאה מן הבית. אנחנו מחכים לך.
עכשיו ראו עליה שהיא נרגשת. אחרי שהיא סיימה היא אמרה באנגלית
אלוהים היה אדיב אתי שהוא סידר לי אותם.
ואז כולם צחקו.
אולי צחקו במקום לבכות. אבל בכל אופן צחקו צחוק גדול, רק אווה
לא צחקה כי מרגוט לא תרגמה לה, היא כל כך צחקה שהפה שלה היה
מלא ולא יכול היה לתרגם.
כל פעם כשנרגעה היא ניסתה להתחיל את המשפט אבל התמלאה בצחוק
באמצעו.
אווה אמרה משהו אבל לא היה מי שיתרגם אותה.
ואז מרגוט אמרה היא אומרת שהיא רוצה לפגוש את ההורים שלך. היא
רוצה להודות להם.
אבינועם עצר.
עליהם הוא בכלל לא חשב ככה עד עכשיו.
כלומר הוא חשב עליהם רק ברמה מסוימת, מבחינת ימימה: אבל הוא לא
חשב עד כה איך הם מרגישים.
אבינועם חשב שזה שהוא נמצא עם ימימה כמה ימים ורק עכשיו הוא
פעם ראשונה חושב עליהם, זה סימן שהם באמת אנשים מיוחדים. כאלה
שלא דוחפים את עצמם ונותנים לימימה להגיע בדרך שלה.
הוא אמר לעצמו שהוא צריך ללמוד את הדבר הזה, כהורה, ולא רק של
ימימה.
הוא נזכר בהרבה רגעים עם הילדים שלו, שהוא הרגיש שהוא רוצה
לחוות אתם את החוויה וכמעט שלא חשב עליהם, אלא רק על עצמו.
אולי תבואנה אתן לארץ הוא אמר.
מרגוט אמרה שהיא לא יכולה בקלות להשתחרר מהעבודה, ועוד פעם לקח
זמן עד שהיא תרגמה לאווה את מה שנאמר.
כאילו היא כבר התעייפה מהתרגום הזה, או שרצתה לנקום באווה על
משהו.
ימימה חייכה ואמרה שהיא עייפה קצת.
מרגוט לקחה אותה לחדר בקומה העליונה, חדר אורחים, במדרגות היא
שאלה אותה אם זה בסדר שהיא ואבינועם יישנו באותו חדר וימימה
אמרה שכן.
זה היה החדר של סבא שלי, אמרה מרגוט, אחרי שיוהנה עזבה הוא עבר
לגור כאן.
ימימה הסתכלה על החדר וניסתה לגבות ממנו כמה שיותר פרטים.
מה אפשר ללמוד מזה שיש חלון גדול בחדר אבל בוחרים לשים את
שולחן העבודה בקיר שממול, הקיר הקירי?
האם זה מעיד על פתיחות או על סגירות?
מה אפשר לדעת על איש על פי קושי מיטתו, או על פי העובדה שיש
המון כריות בגדלים שונים על המיטה, אבל לא כריות של יופי,
כריות של שינה.
לא היו תמונות בחדר הזה. לא של אומנות ולא של אנשים.
ימימה דווקא קיוותה לגלות שם תמונות.
מרגוט הציעה לימימה את המיטה, אולי היא הרגישה שהיא רוצה
להשכיב אותה כמו ילדה קטנה.
השעה לא הייתה מאוחרת,
ימימה הלכה לישון.

אבינועם הרגיש שישי יוכל לעזור לו עכשיו. לו ולאווה. העובדה
שימימה הלכה לישון רק הגבירה את התחושה שלו שהוא ואווה, יש להם
על מה לדבר.
הוא התקרב לטלפון ועשה לה סימן של בקשה. והוא החזירה תנועה עם
היד. תנועה שיוצאת מבפנים החוצה.
הוא התקשר לישי ושאל אותו אם הוא כבר הגיע הביתה.
ישי אמר לו שהוא עוד מעט יוצא מקרלסרוהה, שהיו לו כאן כמה
עניינים לסדר. מה העניין?
צריך כאן מתרגם נוסף. אולי תבוא?
ישי אמר שהוא בדרך.
אבינועם אמר לו שהם לא באותו מקום, אנחנו אצל הדודה. היא גרה
בקרונואו.
הוא לא ידע איך לשאול אותה מה הכתובת, מרגוט הייתה למעלה והוא
לא רצה לצעוק, אבל אז ישי הבריק, תשאל אותה וואס יסט די אדרסה
היר ואבינועם חזר כמו איזה טמבל על המילים בלי להבין אותן
ואווה במקום לענות פשוט עשתה לו סימן שיתן לה את הטלפון.
וככה נוסף להם מתרגם.
די מהר הוא הגיע ישי. הוא ואבינועם יצאו החוצה לחצר, אבינועם
סיפר לו את כל מה ששמע באותו היום.
כשסיים, ישי אמר כאילו בלי קשר, הרבה מזל היה  לימימה. רואים
שהיא גדלה בבית טוב.
אבינועם סיפר לו על מה שחשב בקשר להורים שלה, ולהורות בכלל
וישי הסתכל עליו ואמר שאולי הוא טעה כשהחליט שלא להביא ילדים
לעולם.
אתה יודע, הוא אמר לאבינועם כשהייתם אצלנו ימימה ואתה, נוכחתי
שפחד גדול שרה עלי אז כשהחלטתי את ההחלטה ההיא. פחדתי לא להיות
האבא הטוב שרציתי להיות.
בעצם פחדתי לא להצליח. העדפתי לנחול הצלחות בתחומים אחרים.
אבינועם הרגיש שהוא פתח בישי איזה ברז שצבר חלודה רבה. מוזר,
הוא חשב בלי לומר, תמיד הוא נראה לו כל כך שלם עם ההחלטה הזאת,
הוא גם זכר שברברה עברה ניתוח, שהוציאו לה את הרחם, וישי התקשר
אליו, ואחר כך הם באו לארץ לנוח ונסעו כולם לטיול בצפון.
שניהם שתקו עכשיו ואז ישי חתך אותה, את השתיקה ושאל, מדוע
זקוקים כאן לעוד מתרגם.
לא יודע, אמר אבינועם. ככה נדמה לי שהדודה רוצה.
אווה בדיוק יצאה אליהם וישי אמר שהיא מבקשת שיכנסו פנימה, מאוד
קר בחוץ היא אומרת.



הם ישבו שלושתם אצל השולחן במטבח, הצלע של הרביעי, שיכול היה
להיות של מרגוט נשאר ריק. אולי היא הבינה שאין מקומה כאן, אולי
היא רגישה במיוחד לצרכים של אווה, אבינועם חשב.
אבינועם ביקש מישי לבדוק מה היא יודעת על הסיפור שלהם, יש לי
הרגשה הוא אמר שהיא לא ממש הבינה את הכל עד הסוף.
ישי שאל את אווה מה היא יודעת על אבינועם וימימה והיא ענתה
שהוא הגבר של יוהנה והיא הילדה.
יוהנה מתה, זה היא גם יודעת, אז הילדה גדלה במשפחה אחרת.
אבינועם התעקש שישי יספר לה בדיוק את כל הסיפור במילים שלו,
הוא לא הבין מה ישי אומר אבל הוא ראה את אווה הולכת אחורה על
הכורסא, אפילו שאין לה עוד מקום, היא כבר לגמרי בסוף של הכורסא
היא ממשיכה להתקדם במן התקדמות לא נראית אחורה.
הוא ראה את אווה שואלת את ישי כל מני שאלות
הוא ראה את ישי מסביר לה,
הוא הסתכל בהם והרגיש לרגע לא ברור עם הקשר שלו לתוך כל
הסיטואציה המוזרה הזאת
אבל אז ישי אמר לו שאווה לא מבינה למה מרגוט לא ספרה לה את
הכל.
אתם צריכים לדבר, תרגם ישי מלה במלה את אווה.
יש כאן רכוש.
אבינועם אמר שזה בכלל לא מעניין אותו, שלא חסר לו דבר והוא
ייתן לימימה כל מה שהיא תצטרך.
אווה אמרה שאבינועם לא יכול להחליט לימימה אם לקבל או לא,
ירושה שמגיעה לה.
ימימה באה לחפש משפחה, לא כסף הוא אמר.
מהמשפחה לא נשאר הרבה כמו שאת רואה, מה שנשאר ממנה זה רק כסף.
ואז היא ספרה שאחרי המלחמה, התייחסו כאן ליהודים בכפפות של
משי, ואבא שלה קנה בזול בגלל שהיה יהודי כמה בניינים כדי לפתוח
עסקים והם שווים היום הרבה מאוד כסף.
ומה עם מרגוט, שאל אבינועם,
מרגוט מקבלת חצי ואני חצי.
כמו שזה נראה עד עכשיו גם למרגוט לא יהיה למי לתת את זה.
אני לא יודע, אמר אבינועם, את צריכה לדבר על זה עם ימימה. לי
אין קשר לכך.
היא רוצה שאתה תהיה האפוטרופוס שלה, אמר ישי בשם אווה.
היא רוצה שתלכו מחר לסדר את זה עם נוטריון.
אני צריך זמן, בשביל לעכל את כל מה שקרה, אמר אבינועם.



אבינועם אמר לישי שהוא רוצה לצאת אתו קצת מכאן. הוא רוצה לנשום
אוויר. ישי אמר את זה לאווה. נצא לטיול הוא אמר לאבינועם, בוא.
מקסימום אם יהיה קר ניסע באוטו.
היה קר. היה קר מאוד, והם נכנסו לאוטו, ישי הדליק את החימום
ושם קסאטה עם שירים ששניהם אוהבים.
אולי פעם אבינועם הכין לו אותה.
תעשה לי סדר ביקש אבינועם. אני מגיע לאישה שלא ראתה אותי
מעולם, מספר לה איזה סיפור שאין לה כל אפשרות לבדוק אותו מלבד
הדמיון המדהים של ימימה ליוהנה, והיא כבר נותנת לי מחר ירושה?
לא נראה לך מוזר? לא ברור לך שיש כאן פרט שאנחנו לא יודעים?
גשם החל יורד. המגבים של האוטו לקחו את הטיפות פעם לצד של
אבינועם ופעם לצד של ישי.
אולי ניסע קצת, אמר ישי. אי אפשר לדעת לאן עוד נגיע.
לא, אמר אבינועם, אני לא יכול לעזוב את ימימה.
תישאל אותה, ביקש אבינועם אחרי שתיקה של כמה דקות, תישאל אותה
מה קרה להורים של יוהנה, איך הם מתו. אולי דרך זה נבין משהו.
הם יצאו מהאוטו.
אווה ומרגוט ישבו בחדר קטן ליד הסלון. בין הסלון למטבח. קודם
בכלל לא שמו לב לחדר הזה. אפשר היה לראות שמרגוט נסערת. אולי
בכתה אפילו.
ישי שאל אותן אם הם מפריעים.
מרגוט הרימה אליהם עיניים שואלות. כאילו כל השנים התכווצו
פתאום לרגע אחד דרכו צריך להבין אחרת את כל מה שהיה עד עכשיו.
אבינועם לא ידע אם לדבר אנגלית. איך שלא יהיה, הוא חשב, יהיה
מישהו אחד שלא יבין על מה מדברים.
אווה הציעה להם לשתות. כולם עברו לסלון.
ישי הלך עם אווה למטבח . אבינועם נישאר עם מרגוט.
מתי הם מתו, ההורים שלך, שאל אבינועם את מרגוט.
מרגוט נראתה מופתעת מהשאלה. לפני שלוש שנים, השיבה.
אבינועם הרגיש שמרגוט לא רוצה לדבר על זה. אולי זה קשה לה, מי
יודע מה היה שם. אבל הוא כיבד את שתיקתה.
במטבח שאל ישי את אותה שאלה את אווה.
ממה בעצם מתו ההורים של יוהנה?
ממה זה שאלה אחת. אולי מצער הם מתו, הרבה נחת לא היה להם בחיים
שלהם. אחת ברחה מהם והשניה ברחו ממנה. אז ממה הם מתו זה שאלה
אחת, אבל איך שהם מתו זה שאלה אחרת.
אבא של יוהנה, היה אדם מאוד חולה. כל הזמן ברופאים ובתרופות.
איך אומרים, מי שקורא לרופאים המחלות באות עליו? אז בסוף באמת
באה עליו מחלה אמיתית. ישב משותק לא יודע ימין ושמאל, לא יודע
לדבר, בקושי לאכול ולהחליף לו, תסלח לי, קקי אפילו.
הרבה שנים טיפלה בו אנג'ליקה, האחות שלי, אין מה להגיד, הרבה
בסבלנות.
אווה לקחה כיסא וישבה עליו. גם ישי לקח כיסא והתיישב.
קודם שהמחלה באה הם היו נוסעים כל קיץ לחופש. היה להם איזה בית
בספרד, והם היו נוסעים שמה.
בקיץ הראשון של המחלה אנג'ליקה לא נסעה. ישבה לידו והמשיכה
להאכיל אותו בתפוח מרוסק.
אבל בקיץ השני, אחרי שחורף שלם עבר, היא הרגישה שהיא חייבת את
החופש הזה. אולי זה יעשה לו טוב היא חשבה.
שהיה בשכל היה בנאדם נעים. היה בנאדם שלא עושה עניין. רוצה ככה
טוב, רוצה ככה גם כן טוב.
לא שואל שאלות, אולי קצת כמו מרגוט.
או שמרגוט כמוהו.
אבל אחרי שהתחילה המחלה הוא החזיר את כל העקשנות בבת אחת.
יום שלם אנג'ליקה הייתה יכולה לשבת מול הפה שלו בשביל להכניס
לו איזה חתיכת רסק תפוחים. וגם עד שגילתה שזה מה שהוא אוהב, זה
גם כן לקח זמן.
והוא הפך להיות כמו צימוק. מקומט ורזה וקטן, יושב בפיג'מה שלו
כל היום, לא זז.
אז זה מה שהביא את אנג'ליקה למחשבה אולי קצת חופש.
ואל תחשוב. זה לקח הרבה לסדר את כל הסידור של הנסיעה, כי איך
ייקחו באווירון מישהו כזה, אי אפשר, ואיך ישימו מישהו כזה
באוטובוס המאורגן, זה גם כן אי אפשר, אז מה שנישאר זה לנסוע
באוטו.
אווה קמה ומזגה לעצמה כוס של מים וסגרה את הבקבוק כאילו היא
מפחדת שיצאו ממנו הגזים.
רוצה, סימנה לו בעיניים אבל ישי דבר שנא את המים האלה, הוא
אפילו לא הבין מדוע קוראים להם מים הרי זו סודה, לא תודה הוא
אמר. אולי רק מים  מהצינור, הוא סימן על הברז.
אז איפה היינו היא שאלה,
הם נסעו באוטו השיב ישי.
כן. הם נסעו. דווקא כשדיברנו על הטלפון היא נשמעה בסדר, אפילו
שמחה.
היא ספרה שפול, ככה קראו לו, נראה דווקא יותר טוב, ולפעמים הוא
מחייך, טוב שנסענו, ככה היו המילים האחרונות שלה אלי.
נו ובדרך חזרה, היה להם תאונה. מרגוט לא הסכימה שנעשה ניתוח של
אחרי המוות, מספיק היה לה היא אמרה, אבל אני חושבת שחבל שלא
עשינו. אולי היה לה התקפת לב באמצע האוטו ובגלל זה הייתה
התאונה. כי לא היו סימנים של התנגשות עם מכונית אחרת, מצאו
אותם יום אחר כך בצד של הכביש, הפוכים ומתים בתוך האוטו.
מרגוט לא הסכימה בשום פנים לבדוק. אולי עשו ככה בכוונה, רצו
למות?
כי מה משונה כאן בכל הסיפור? שכשהתחלנו לסדר את הבית שלהם,
מצאנו מכתב שאנג'ליקה כתבה, זמן קצר לפני שנסעה לספרד שבו
מפורט כל מה שיש להם. באיזה חשבונות של בנקים, ובאיזה כל דבר.
הכל מסודר.
וגם מצאנו מכתב אחד מיוהנה.
כל אחד כנראה קיבל ממנה מכתב אחד מהזמן שהייתה בישראל, אבל לא
סיפר את זה לאף אחד.
לכולם היא כתבה כמה טוב לה, וכמה היא לא רוצה שום דבר מאתנו.
אז אתה מבין עכשיו מה אני אומרת לכם, אני רוצה שלפחות הילדה
תהיה בסדר. תשמח.
לא תשתתף אתנו בחגיגות של החיים שלנו.
אמא שלה הייתה חכמה מספיק בשביל לברוח מהחגיגות האלה אבל לא
יכלה לברוח באמת. היא גדלה אתן, אבל היא, ואווה נישקה את קצוות
האצבעות שלה, היא באמת יכולה ליהנות מכל הכסף שכל המסכנים
אספו.

הם נכנסים אל הסלון שבו שותקים הנוכחים.
מרגוט נראית עצובה.
אולי הזכרתי לה יותר מידי דברים ליום אחד, חושב אבינועם.
השעה מאוחרת. אולי שתים עשרה כבר. איפה ישי ישן היום, הרי הוא
לא יחזור בשעה כזאת לביתו.
ופתאום ימימה יורדת במדרגות, כמו מלאך ממש שיורד מהשמים,
חושבים אולי הנוכחים שהשתתקו.
אני נרדמתי, היא אומרת בעברית, ואבינועם שמח שהיא מחשיבה אותו
ראשון, ומדברת אליו.
מרגוט מציעה לה לשתות.
מתי באת, פונה ימימה לישי,
אבא שלך היה צריך תגבורת הוא עונה
וכל מי שמבין עברית יודע שנאמר כאן משהו בפעם הראשונה, ואי
אפשר עם כל הכבוד להתייחס אליו כאילו הוא מובן מאליו, אבא
שלך.
ודמעות מבצבצות בעיניו של אבינועם. ימימה לוחצת את ידו בחום.
והגרמניות לא מבינות מה קורה אבל הן מבינות שקורה משהו.
ימימה אומרת באנגלית הפכתי את הזמנים, ומרגוט שבה לתפקיד
המתרגמת.
אווה אומרת שהיא בין כה לא תצליח להירדם עכשיו, אז טוב שיש לה
אורחים.
אבל מרגוט מודיעה על פרישתה. אני עייפה היא אומרת בהתחלה
בגרמנית ואחר כך מתרגמת את עצמה לאנגלית. אני הולכת לישון.
אווה שמחה שניתן לה סוף סוף להישאר אתם לבד, כלומר בלי מרגוט.
אפשר ליראות עליה את השמחה הזאת, אבל מה בעצם מרגוט מפריעה
לה.
אווה מבקשת מישי לספר לאבינועם ולימימה את הסיפור שזה עתה
סיפרה לו ואומרת שהיא תלך קצת למטבח להכין משהו לימימה שלא
אכלה כמעט כלום.
ישי מתרגם אותה, מילה במילה, בלי להוסיף משלו.
ולפני שהוא מספר את סיפור ההורים הוא משלים לימימה את הפער של
זמן השינה שלה.
מספר על הכסף שאווה טוענת שיש, שהיא רוצה לתת לה, לימימה, מספר
על הבתים שהסבא קיבל אחרי המלחמה, כדי לפתוח עסק של נעליים,
בזיל הזול, בגלל שהיה יהודי,
ישי מפרט את כל הפרטים.
ימימה מקשיבה בקשב.
היא חושבת על ישי שנעשה כאן כמו עורך דין, אבל מזל שהוא מומחה
של לבבות.
ואז הוא מספר על ההורים של יוהנה, כלומר סבא וסבתא שלה, ועל
התאונה שלהם, ועל המחלה של הסבא, הכל הוא מספר.
אבינועם אומר, זה מוזר, למה מרגוט שותקת ואווה מספרת.
וימימה אומרת מה כאן מוזר, זה דווקא ברור לי
ושניהם מסתכלים עליה בשאלה
מרגוט סגרה כל פתח, רואים עליה, כל שאלה שעלתה במשך החיים שלה
לא קבלה את התשובה המלאה, ולכן במשך הזמן עם כל האסונות היא
הפכה להיות המסכנה שעוד ועוד צרות באות עליה. כמו מן קורבן
כזה. קורבן שלא עושה כלום ורק שואל למה זה מגיע לי, אתם לא
רואים כמה היא פסיבית, הכל קורה לה, היא לא מכוונת את המציאות,
היא מתכווננת על ידה.
אבינועם מתקרב לימימה
הוא מניח את הידיים שלו על הכתפיים שלה, את חכמה ימימה. אולי
חכמה מידי בשביל גילך.
ומה נעשה עכשיו שואלת ימימה שפתאום מרגישה שהחסות שהיא לקחה על
ההבנה של המצב משאירה אותה במקום בטוח מידי, שלא כפי יכולתה.
אבינועם אומר, נחזור לארץ ונראה. בסך הכל אף אחד לא בורח, בטח
שלא הבתים שהם רוב הרכוש, אם אני מבין נכון.
ויש לי עוד רעיון, ניקח אתנו את אווה, עם יש לי תחושה שעם
שכנוע נכון שלך, ימימה, היא תבוא אתנו, ואז אולי נשהה זמן
ממושך ביחד, ונוכל לראות.
ועוד פעם נוציא את מרגוט מחוץ לתמונה, שואלת ימימה
ואבינועם אומר לה, מרגוט ילדה גדולה, היא תעשה מה שהיא רוצה.
אנחנו נזמין כמובן גם אותה, אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לבוא.

ואיך תדברו, שאל ישי
נסתדר ענה לו אבינועם.

וכמו שאכן הוא צפה, אחרי שלושה ימים
היו שלושתם, ימימה אבינועם ואווה על מטוס של לופטהנזה בדרך
חזרה לתל אביב.



כמה שעות לפני שיצא אבינועם את הארץ הוא התקשר לבן שלו, אדי
וסיפר לו שהוא נוסע לגרמניה לכמה ימים. אני אהיה אצל ישי הוא
אמר.
מה ידע אדי על אבינועם, כלומר מה בעצם השתנה שאל את עצמו
אבינועם, בדרך שלי להגיד את הדברים, או להסתיר אותם.
אדי ידע על איזה אהובה מתה, אהובה גרמניה מתה ששיבשה את כל
החיים של המשפחה.
ולמרות שהסבירו לו את הדברים בדרכים עקיפות, משפטים של נגמרה
לנו האהבה, הוא הניח שיש עוד דברים שהוא אולי לא יודע.
זה היה כשעוד היה ילד. קצת לפני הבר מצוה שלו הוא כבר התחיל
להרגיש שמשהו לא בסדר, לא כרגיל לא בסדר, אלא עומד לקרות.
ובאמת אחרי הבר מצוה החגיגית שעשו לו עם כל האורחים החשובים
שבאו בשבילו, הכל התפרק.
כלומר התחיל להתפרק.
היו הרבה התפרצויות שקטות. התפרצויות  של אנשים מנומסים. בעיקר
אמא שלו הייתה יורה חצים מורעלים לחלל האוויר ואבא שלו היה
סופג אותם בלי אומר.
ואחרי שנתיים בערך, כן, הוא היה בן חמש עשרה, הם נפרדו, וספרו
לו סיפור על כך שהם ניסו בכל כוחם להציל את האהבה שפעם הייתה
להם, אבל הם לא הצליחו היא פשוט נעלמה.
אדי חשב אז שהסיפור הזה שמוכרים לילדים של אנשים שמתגרשים הוא
סיפור חסר רגישות. כי אם אהבה יכולה להיגמר אז מה הכל שווה,
ואיך אפשר להגיד לילד אהבה נגמרת, או מתפוגגת, נדמה לו שזה היה
הביטוי, ואפילו שאמרו לו שיש הבדל בין אהבה של גבר לאישה לאהבה
של הורים לילדים הוא לא הבין, חשבתי שכולנו משפחה הוא אמר.
אבל  לפני שהוא הלך לצבא, אבא שלו החליט שהם צריכים לעשות איזה
טיול משותף,
ולקח אותו לטיול ברמת הגולן עם אוהל וצידה של כמה ימים, אז אז
הוא סיפר לו על ימימה, ועל ההתאהבות שלו, ועל מותה.
אבל אז הוא לא הצליח, אבינועם, לספר גם על התינוקת שנולדה.
הוא רצה להסביר את עצמו, לא לפתוח עוד מקומות של שאלות לא
פתורות.
אבינועם סיפר לאדי על הניסיונות הכנים שלהם למצוא את האהבה
שהייתה לו כלפי אמא שלו, חיה, ואדי שאל אותו, אבל מה זה משנה,
בכל מקרה היא מתה, אז מה יוצא לך מזה
ואבינועם אמר מה צריך לצאת לי, זה מה שאני מרגיש. אני לא יכול
לאהוב בשקר.
את מי אתה אוהב, שאל אותו אדי, את מי אתה אוהב שהיית מוכן לפרק
את כל המשפחה שלך, אשה שמתה לפני אחת עשרה שנה?
יש עוד משהו. אמר אבינועם.
אדי שתק. מתוך רצון שלא לעשות את העבודה בשביל אף אחד. מי
שרוצה שיסביר את עצמו. מי שרוצה לשתף את הילד שלו בדברים של
הלב שלו, בבקשה, שלא יתבלבל מהתשובות.
יש לי ילדה ממנה.
המבט של אדי שהיה מופנה קדימה, מסתכל על הכינרת שכל כך אהב,
הסתובב לאבינועם.
מה אמרת?
יש לי ילדה ממנה, חזר אבינועם בשקט על דבריו.
אני הנחתי את הילדה שלי לאימוץ.
לא היה מקום לכעס, או לתימהון מוחצן, לא היה מקום להצגות.
אבינועם נשא בכל כובד המשקל של הרגע ההוא. הוא התקרב לאדי,
חיבק אותו מהצד, ולא אמר דבר.
ופעם אחת בשיחה עם אמא שלו, שידעה על השיחה הזאת, וכבר הייתה
הרבה פחות קוצנית אל אבינועם, היא אמרה משהו כמו האהובה המתה,
ומאז זה הפך למטבע לשון לעוד המון דברים. בעיקר לדברים שידוע
שהם לא יהיו אבל בכל זאת אי אפשר לשנות את התקווה לגביהם.

אבל עם שירי הוא היה הרבה פחות פתוח.
כאילו הניח לדברים שהיא יודעת. הניח לרצון שלו לומר לה את
הדברים בדרכו. סמך על חיה שתגיד לה.
כל הקשר שלו עם שירי, היה בו משהו מקולקל כזה.
לפעמים הוא חשב שזה בגלל היופי המיוחד שלה, שלא משאיר אדיש את
כל מי שרואה אותה, לפעמים הוא חשב שזה בגלל משהו אחר.
שירי היא של חיה, הוא חשב תמיד.
אפילו התנחם בכך. או שקינא.

אבל לפני שהוא נסע לגרמניה, הוא התקשר לאדי, לא לשירי, הוא אמר
שהוא נוסע, ולא אמר דבר על ימימה ועל הפגישה אתה.

ואיך שהגיעו לארץ, מצא אבינועם איזה מתרגמת בשכר שתשהה אתם את
הזמן ההכרחי בשביל ההתחלה. כי מייד אחרי שהגיעו לארץ נרשמו
ימימה ואווה לקורסים של שפות, והיו מתאמנות כל הזמן בלהבין אחת
את השניה.
הדירה שלו שקקה חיים.
אווה סדרה לה את החדר הקטן כמו שרצתה, וגם הבית שלו התחיל לקבל
את הצורה שלה בדברים.
אווה התגלתה כאשיות צבעונית למדי. גם במלבושיה הייתה מפתיעה
אותו וגם בתגובותיה הצוהלות לכל מיני הפתעות שארגן לה.
לפעמים הייתה חובשת כובעים והזכירה לו את הסיפורים שהיה קורא
על העולים היקים שהגיעו לארץ בשנות השלושים.
בתחילת כל שבוע אווה הייתה מניחה באצילות כסף על המזנון הישן
שלו, והוא היה לוקח אותו ומפקיד אותו בתוכנית מיוחדת לימימה.
וגם חזר לעבוד. נגמרה חופשתו הארוכה והמיוחדת.
כי אחרי שכבר הייתה לו קליניקה משלו, הוא חזר להיות עובד של
בית חולים, נמאס לו מכל העצמאות שכפתה עליו עמידה בזמנים כל כך
קפדניים, וגם כסף לא חסר לו, להפיך, ככה שהוא יכול להרשות
לעצמו לעבוד חלקית בבית החולים ובשאר הזמן, מה, לפתח איזה
תחביב שלא שמו לב אליו כל השנים.
ימימה הייתה באה והולכת, עסוקה כל כולה בלימוד השפה, שהייתה
אמורה להיות שפת אמה.
וגם הפגישה עם ההורים שלה, שאווה התעקשה להכין את הארוחה עברה
בשלום ובהתרגשות רבה מצד כל הצדדים.
ואחרי שלושה שבועות של מתרגמת שכירה, נזכר פתאום אבינועם שלחיה
יש איזו חברה שהיא מדריכת טיולים והיא מדריכה תיירים מגרמניה,
ומדברת גרמנית מצוינת, ובכלל הוא נזכר שיותר  מחודש הוא לא
דיבר אתה, עם חיה, ולא סיפר לה עדיין על כל הסיפור, כי אמנם
הוא סיפר לאדי שנסע לגרמניה וכשחזר התקשר להגיד שהוא כאן, אבל
עדיין לא סיפר מה בעצם עשה שם בגרמניה. ואולי הגיע הזמן להפגיש
בין כולם, והוא התקשר לחיה, וביקש להיפגש.
אחרי הגירושים שלהם, הם הפכו למן חברים טובים כאלה. בעצם לא
ממש אחר כך, אבל אחרי שחיה מצאה את הבעל השני שלה, שהיה כנראה
טוב לה, ואפשר סוג חדש של קשר, בלי טינות.
הם היו נפגשים מידי פעם בבית קפה, בלי קשר לפגישות המשפחתיות
בימי הולדת של הילדים,
אבינועם הרגיש לפעמים קצת בצל, אבל הוא ידע גם אם לא אמר את זה
מפורשות לעצמו שתחושת האשם שלו, היא הצל, כלפי כל מה שעשה או
לא עשה עם הבחירות שלו במשך השנים.

הם נפגשו בבית הקפה הקבוע שלהם בשנים האחרונות.
תמיד הם יושבים בקצה, מזמינים את הלחמניות האלה שיש בתוכן
שוקולד.
מה, אמרה חיה, אדי אמר לי שהיית בגרמניה, מה שלום ישי?
ישי בסדר, אמר לה אבינועם.
פגשתי את ימימה.
חיה צחקה. מה זאת אומרת פגשת אותה, היא לא מתה?
לא, הוא אמר, את הילדה.
גם לה קוראים ימימה?
כן. ככה ביקשתי. חוץ מזה שלימימה קראו בכלל יוהנה.
והוא סיפר לה בעדינות על הפגישה, ועל הנסיעה ועל האחות והדודה
שהגיעה אתו חזרה.
והיא הקשיבה לו, מנסה לאתר את הצורך שלו, מנסה לראות במה היא
יכולה לעזור, כי פעם ראשונה אחרי הרבה שנים שהיא הרגישה שהנה,
הוא חוזר להיות איזה זיכרון נכון של עצמו. כי כל השנים
האחרונות, הוא התפלש בתוך רגשות האשמה. ויתר על הקליניקה, לא
פיתח מערכת יחסים, חי ליד הדברים, והנה נראה לה שעכשיו הוא כבר
בתוך המסגרת.
אולי ניפגש כולנו, היא הציעה, אולי נעשה אצלך איזו ארוחה, אני
יכולה לבשל
אבינועם צחק, אם אווה תיתן לך להיכנס למטבח.
ואז הוא הרצין ושאל, את עוד בקשר עם חדווה, והיא ענתה כן בטח,
והוא אמר, לא כי חשבתי שאולי היא תהייה מוכנה לבוא ולעזור לנו
קצת, עד שנלמד לדבר.
אני אשאל אותה, הבטיחה חיה, בזמן האחרון אין לה הרבה עבודה,
המצב של התיירות יורד ויוד.
קבענו לשבת, היא שואלת אותו לפני שהם נפרדים
לשבת. הוא ענה.


ועכשיו נותרו לו כמה ימים עד שבת, לארגן את ימימה ואווה
לפגישה.
וגם לפגוש את אדי, ולספר לו בעצמו על מה שעבר עליו בשלושת
השבועות האחרונים.
בשנה האחרונה אדי גר עם החברה שלו, ענת, ואבינועם אוהב לבוא
אליהם. למרות שהדירה שלהם נראית תמיד על תנאי, אם היא תהיה
מסודרת, אולי יראו את היופי שלה, יש בה בכל זאת משהו חמים.
הוא הגיע אליהם בשעת ערב מאוחרת, צינה אחזה בו לפני שפתח את
דלת הבניין.
ענת לא בבית, הודיע אדי, שיחת גברים? הוא מחייך, נזכר בשיחה
ההיא, על הקצה של קיבוץ אפיק.
אבינועם פינה לעצמו מקום על אחת הכורסאות.
כמה שיחות, הוא חושב לעצמו.
וישר הוא ניגש לעניין, סיפר את הכל, בלי להסתיר דבר, בלי
להתבייש, בלי ליפות.
ואמא הציעה שנפגש כולנו בשבת, הוא אומר, אני אשמח אם תוכלו
להגיע.
בטח, אומר לו אדי, בטח שנבוא.
ולפני שהוא הולך, אדי שואל אותו, דיברת עם שירי?
לא. עונה אבינועם. אמא כבר תדבר אתה.
זה חבל. אומר אדי. לא שופט, מדווח. זה חבל שלא אתה תגיד לה.
אולי. אומר אבינועם. אולי זה חבל.
אז תנסה. אומר אדי.
טוב. משיב אבינועם.

ובבית הוא מוצא את ימימה ואווה מדברות מתוך מחברות.
ימימה כבר יכולה להגיד כמה משפטים, קליטה מדהימה יש לה, ואווה
מתקשה לזכור את המילים.
המתרגמת איננה. הייתה חייבת לנסוע באופן דחוף, מוסרת ימימה,
קצת מחקה  אותה. ואבינועם צוחק.
אז מה יהיה? הוא שואל
ואז כמעט בורח לו כדרך אגב שיש לו אולי פתרון אחר, וככה הוא
יוכל להבריח את המידע שבעצם הוא רוצה למסור, על הארוחה בשבת,
אבל ברגע האחרון הוא מחליט לבחור אחרת. לומר את הדברים שהוא
רוצה לומר באופן ישיר. לא כדרך אגב, כגנב.
אני הזמנתי את המשפחה שלי לכאן בשבת. רציתי שנפגש כולנו.
ימימה מופתעת.
אבל למה שתהיי מופתעת היא שואלת את עצמה, את צריכה להיות
שמחה.
אבל איך שהוא היא לא מצליחה לשמוח ולא מצליחה להסתיר את
הפתעתה.
אבינועם ניגש לימימה, מופתע בעצמו מהחירות שהוא מרגיש אליה,
מניח את ידיו על כתפיה ואומר, בלי סודות ימימה, דברי.
בכל זאת, היא אומרת, בכל זאת בגללי נהרסה להם המשפחה.
אבינועם מחייך.
את חכמה ימימה. אבל עדיין צעירה. אין בגלל בעולם הזה. תביני.
אין קשר בינך לבין ההתעקשות שלי לאהוב את יוהנה עוד הרבה שנים
אחרי שהיא מתה.
למה לדעתך הייתי יכול להתאהב ביוהנה אם הייתה לי משפחה שסיפקה
לי הכל?
אין בגלל, יש למרות.
אני לא בגדתי בחיה, אני בגדתי בעצמי. לא בזה שהתאהבתי ביוהנה,
אלא בזה שלא ספרתי לה על כך מייד, כשידעתי שזה מה שאני מרגיש,
עוד כשיוהנה הייתה בחיים, אולי אם הייתי עושה את זה בזמן אז
הכל היה נראה אחרת. אבל אולי גם לכך הייתה סיבה, עם כל הצער
שלי על השנים האבודות שלנו, אולי גם לכך הייתה סיבה שלעולם לא
נדע אותה.
טוב, אומרת ימימה, אז תספר לי קצת עליהם.
ואבינועם שמופתע בעצמו מהנאום שיצא לו, מהדברים שיצאו לו בלי
שחשב עליהם קודם, ומהאופן שהם השפיעו על ימימה, אומר, טוב אבל
לפני כן אוכלים.
את המילה הזאת אווה כבר הספיקה לקלוט, והיא כבר מסדרת את
השולחן.

ותוך כדי האוכל אבינועם אומר לימימה שתגיד לאווה על הארוחה
בשבת.
וימימה אומרת כמה מילים שמבהירות כנראה לאווה את כוונת הדברים
כי היא מחייכת ואומרת בעברית אני עושה אוכל.
ואפילו שהיא אומרת את זה בזכר שניהם מוחאים לה כפיים, כי זה
המשפט הראשון שהיא אמרה, יש לרגע תחושה של משפחה בניהם, כמו
שילד מצליח לעשות משהו בפעם הראשונה.




וכבר ביום שישי בצהרים ימימה מזהה את העצבנות שאוחזת בכולם.
כל הזמן האחרון כמו מתפרק בתוכה, כל המעברים החדים בין הבית
שלו, לבית שלה, עם הדברים שהחלה מפזרת בין הבתים, כי בימים
הראשונים הקפידה לשמור על התיק שיחזיר אותה תמיד לידיעה שהבית
שלה הוא המקור ממנו אפשר לצאת ולבוא, והייתה אוספת את דבריה
לתוך התיק האדום שלה, מקפידה לכבס בבית שלה, ולא להשאיר את
חפציה בביתו.
אבל ככל שחלף הזמן החלה שוכחת חפצים אצלו, ואווה התחילה לכבס
לה את הבגדים, וסידרה לה ארון שהיו בו בגדים, וקנתה לה מברשת
שיניים ואולי זאת הייתה נקודת התפנית, זאת שאחרי שרואים אותה
יודעים שמשהו אכן מתרחש, היא נכנסה בבוקר לחדר המקלחת, וראתה
שלוש מברשות שיניים על המתקן. זהו, היא אמרה לעצמה, חיים כאן
שלושה אנשים, איך שלא נסתכל על זה.
זה מדהים, היא חשבה כל הזמן, איך שבלי מילים אבינועם ואווה
משתפים פעולה.
מידי פעם הייתה שומעת את אווה מדברת עם מרגוט בטלפון, היא לא
הצליחה לקלוט את תוכן הדברים אבל הייתה לה הרגשה שאווה מרוצה
מאוד ממה שקורה והיא משדרת את שביעות רצונה אל מעבר לים.
כל יום, גם אם לא ישנה בבית היא דברה עם ההורים שלה, המשיכה
לשתף אותם בכל פעולות היומיום.
את העצבנות החדשה הזאת, שימימה חשה מאז ההודעה על הפגישה של
שבת היא לא ידעה לתעל.
אווה התעקשה ללכת אתה לקנות לה בגדים.
היא ישבה עם המילון כדרכה לשנן את המילים, ויצא לה בסוף את
המשפט המיוחל
את יפה הכי ליום שבת. אני לקנות בגדים. הולכים.
אולי ההתעקשות הזו, אולי התלות במילון היא שגרמה לימימה
להסכים, והיא מצאה את עצמה בפעם הראשונה מזה הרבה שנים הולכת
עם מישהו אחר לקנות בגדים.
אווה רצתה שמלה אלגנטית, אבל על זה ימימה כבר לא התפשרה. אווה
חזרה כל הזמן על המשפט הזה הכי יפה, אבל אפילו הוא, לא הצליח
להשפיע על ימימה.
בסוף הן התפשרו על מכנסים לבנות, וסוודר שעלה הון תועפות. אווה
לא התרגשה מהמחיר, להפיך, היה נדמה לימימה שהיא הסכימה לרדת
מהעץ של השמלה בזכות המחיר של הסוודר.
והיא הצטערה שהיא לא יכולה עדיין לשוחח עם אווה ולהניח אותה
מענייני הפיצויים.
אבל דווקא אבינועם היה זה שהסביר לימימה את הצורך של אווה לתת,
מייד אחרי שהן חזרו מן המסע, ואווה בקשה מימימה שתעשה לו
הופעה.
זה לא בשביל לפצות, הוא אמר, זה בשביל להיות שותפה.
אם אתה לא מניח למישהו לתת לך משהו, אתה משאיר אותו בצד.
באין חובות, אין זכויות. ואת מאוד יפה ככה, היא צודקת.
היית צריך לראות את השמלה שהיא רצתה שאני אקנה, אמרה ימימה
ואבינועם צחק, וחשב שאת החירות הזאת בדיוק אין לו עם שירי. היא
בחיים לא תספר לו את אירועי היום, וכאן זה מתחיל, הוא אמר
לעצמו, בדיוק כאן.
אי אפשר לצפות מהילד שלך שיספר לך דברים חשובים, אם לא נבנתה
תשתית של סיפורים יומיומיים, קטנים ולכאורה בלתי חשובים.

ביום שישי בערב, ימימה אכלה אצל ההורים שלה. לבד.
היה משהו קצת עצוב באוויר, אולי לא עצוב אבל מוטרד.
ההורים שלה שתקו. גם היא שתקה. או שזה היה להפיך. היא שתקה וגם
ההורים שלה שתקו.
אבל בסוף של האוכל, היא ספרה להם על הפגישה שצריכה להיות מחר,
וכמה שהיא מפחדת ממנה.
יתכן שדווקא השתיקה שלהם, שהביעה התעניינות, היא זו שגרמה
לימימה לנסח את דבריה בבהירות.
אני מנסה לחשוב על עצמי, איך אני הייתי מרגישה אילו הייתי
צריכה לפגוש בי, כלומר במישהי שהיוותה אפילו איזה שהוא גורם
לפירוק המשפחה שלי.
היה לי קשה אני חושבת להתייחס לדברים באובייקטיביות.
והם אמרו שעברו כבר הרבה שנים, ובטח המשפחה של אבינועם כבר
עברה את השלב הזה של לכעוס, וגם אם זה קשה, אז מה, חייבים
להתמודד עם זה.
ושוב, כמו בשיחה ההיא, לפני שהלכה לשירות למען הילד, הרגישה
ימימה את הדמעות שלה עולות ומרטיבות את העיניים, וההורים שלה
החזיקו לה את הידיים משני הצדדים ואמרו לה שיהיה בסדר.

ויום שבת הגיע. ככה זה חשבה ימימה, ונזכרה שפעם בבית הספר, הם
היו בטיול נודד, ישנו בחוץ, במדבר יהודה, ופתאום בלילה התחיל
לרדת גשם, והם היו צריכים לקחת את הדברים שלהם על הגב ולצעוד
על איזה שביל בשביל לאוטובוס שייקח אותם לאכסניה של בית ספר
שדה, היה לילה וקר וימימה היה לה קר והיה לה כבד, היא רצתה
שהכל ייגמר והיא תהיה שוב בתוך השק שינה ובסוף זה הגיע, וכשהיא
שכבה כבר בתוך השק שינה היא אמרה לעצמה, שימי לב ימימה, תזכרי
את הרגע, הכל מגיע בסוף.
ימימה שמה לב כשהיא קמה בבוקר שלא נקבעה  שעה לפגישה, אמרו יום
שבת אבל לא אמרו מתי ביום שבת. אולי זה בכלל אחרי הצהרים.
אבל היא הוציאה מתוך הניילונים את הבגדים החדשים שאווה קנתה
לה, פיזרה את התלתלים הג'ינג'ים שלה על הכתפיים ומטה ובקשה
מההורים שלה שייקחו אותה לביתו של אבינועם.

שקט שקט, קבלה את פניה אווה. וימימה ידעה שהיא מתכוונת לומר
שהיה כאן מאוד שקט, לא יכלו לדבר זה עם זה.
המתרגמת השכירה סיימה את עבודתה והחדשה טרם הגיעה.
אבינועם אמר משהו על המתרגמת הזאת, חברה של אשתו, מדריכת
טיולים.
ימימה התהלכה בין חדרי הבית. חדרים שהפכו בשבועות האחרונים
להיות מוכרים לה, נשאו אופי, התמלאו נפח. איפה אבינועם, היא
שאלה את אווה, ללכת ענתה אווה.
אבל על השולחן במטבח חיכה לה פתק שיבהיר את היעלמותו:

ימימה שלום.
הלכתי לקנות פיתות וחומוס בעיר העתיקה.
אני כבר חוזר
נשיקה מאבא.

ובדיוק כשהיא גמרה לקרוא את הפתק והתיישבה מסוחררת על הכיסא,
אבינועם נכנס אפוף באיזו רוח של שמחה שהיא לא ראתה עליו
עדיין.
הוא נישק את אווה ואת ימימה שעשו הצגה של מופתעות.
אבינועם ראה את הפתק ביד של ימימה וקרץ לה.
בואי ננסה להיות פשוטים היום. בלי כל השיחות הכבדות והדרמה.
וימימה שלא יכלה לתרגם לאווה את המשפט הזה רק הסתכלה בה ואמרה
לה איינפך, אר וויל איינפך. שזה בגרמנית פשוט. הוא רוצה פשוט.


המשפחה של אבינועם הגיעה בשתיים עשרה בדיוק. כאילו כולם חשבו
להיפגש בצומת שלפני הבית ולהגיע ביחד הנה. להתקיף אותנו יחד,
חשבה ימימה.
ולמרות מדי הפשטות שניסתה לעטות על עצמה, חשה ימימה את מלא
הכובד.

איך להציג אותם אלה מול אלה, שאל את עצמו אבינועם. הוא ראה
שימימה לא כתמול שלשום, שהיא מתוחה, אפילו יותר מכפי שהייתה
בנסיעה לגרמניה.
אסור לי לזוז ממנה, הוא חשב. הוא עמד לידה, מעליה, הציג לה את
חיה ואת אדי ואת שירי.
הוא קרא לכולם בשמותיהם, בלי כותרתם, כדי לתת את התחושה שכולם
מבינים כאן על מה מדובר.
הוא ראה שחיה מאוד מתפעלת מימימה, ושימימה מאוד מתפעלת משירי.
ואחרי שכולם לחצו ידיים היו כמה רגעים של שקט. והפעם זה היה
שקט מביך.
פתאום צלצל הטלפון, וחדווה הודיעה שהיא בדרך, מתבלבלת כרגיל
ברחובותיה של ירושלים. אבינועם הדריך אותה איך להגיע ואחרי כמה
דקות היא דפקה בדלת.
כל הדרך מחיפה לירושלים, חדווה חשבה על הפגישה המוזרה שעומדת
להיות ועל התפקיד שלה בתוך הפגישה הזאת.
היא זכרה את השנים הקשות שחיה עברה אז, את השיחות הארוכות שהיו
מדברות לפעמים בטלפון לפעמים בפגישות ארוכות. חיה הייתה באה
הרבה אז.
חיה וחדווה הן היו חברות ילדות. גדלו שתיהן בחיפה, ושמרו תמיד
על גחלת של קשר שהייתה בו אינטימיות.
גם אם הן לא ראו אחת את השניה תקופה ארוכה, תמיד כשנפגשו,
נוצרה מיד האינטימיות הישנה.
חדווה נזכרה בפעם הראשונה שחיה ספרה לה על אבינועם. היא ספרה
לה על הסטודנט לרפואה שהיא חולקת אתו חדר, שיש להם שיחות
מעניינות, אל תוך הלילה, כשמו כן הוא, היא אמרה, מלא נועם. היא
זכרה את הפעם הראשונה שאבינועם בא לחיה לחיפה, לבית הוריה, והם
הלכו שלושתם לטיול בכרמל. תמונות תמונות החלו לקפוץ, חיים
שלמים, היא חשבה, אתה מלווה מישהו מהצד, ופתאום נקרא להשתתף
באופן אקטיבי בגורלו. לא רק לשמוע על כך אלא גם לקחת חלק.
ואולי בשל כך היא הסכימה מיד להיעתר לבקשה של חיה לבוא ולתרגם
לאווה את המציאות החדשה.
חדווה לא הייתה בביתו של אבינועם. בעצם, היא חשבה, מאז
הגירושים מעט מאוד היא ראתה אותו בכלל. אבל אולי בשל הנוכחות
הרבה שלו בשיחות שלהן היא הרגישה אותו חיי וקיים אפילו בלי
לראות אותו ממש.
הבית היה מסודר בשביל האורחים. היא יכלה לראות שאין יד אישה
בבית הזה. למרות שיש בו חום. היא חייכה למראה הספרייה שבה
הספרים מונחים זה על זה במקום זה ליד זה. חוץ מההרגל המשונה
הזה שלו, לשים את הספרים אחד על השני, דבר לא נשאר לו מפעם,
מהבית ההוא.
כי חיה נשארה בבית, כמעט לא שינתה אותו. ואפילו שהכירה את מאיר
והוא עבר לגור אתה, היא השאירה את הכל כפי שהיה.
חדווה הסתכלה על אבינועם. ניסתה לבחון אותו דרך הזמן שחלף. הוא
ניראה טוב, היא חשבה. ואז נפל מבטה על ימימה.
זאת חדווה, אמר לבסוף אבינועם. ימימה לחצה את ידה ואמרה, אני
ימימה. ואווה שהבינה כנראה שבא לה גואל, גם אם בדמות אישה,
מיהרה אליה ואמרה בגרמנית  וי גיטאס איננ.
חדווה שמעה מחיה על החדשות מהאהובה המתה.
ואחרי שגמרה עם הרשמיות התפנתה לנשק לחיה ולילדים.
תודה שבאת, אמר לה אבינועם.
אווה מזמינה אתכם לשולחן, הודיע חדווה, וצחקה.
זה היה שולחן לארבע שהגדילו אותו בעזרת פלטה שצצה מתוכו.
חדווה ראתה את אבינועם נבוך מסדר הישיבה, אבל חיה נראתה לה
שלווה. אוכל דוייטשלנד אמרה אווה בעברית ואז אמרה משהו בגרמנית
וחדווה תרגמה זה אוכל גרמני טיפוסי.
איך הם יכולים בכלל לאכול עכשיו, היא חשבה, אבל בגלל שמהבוקר
היא לא אכלה דבר, והנסיעה הזאת הכניסה אותה גם קצת למתח, היא
שכחה מהמחשבה הזו בעיקר שהחלו התבשילים להגיע אל השולחן.

אבל האוכל לא עוזר להם, חושבת חדווה בעוד היא נוגסת בכל.
יושבים שותקים.
הילדה החדשה לא פוצה את הפה שלה, והילדים הישנים מבקשים
שיעבירו להם פעם את המלח ופעם את העוף.
לגרמניה הם בכלל לא מתייחסים.
חדווה מנסה לבדוק את מצבה של חיה. לבדוק אם היא מתכוונת להציל
את המצב.

איך הוא חשב בכלל, אבינועם, להפגיש את כולם ביחד פעם ראשונה.
כל כך הרבה מטען הצטבר כאן בין כולם.
כי אפילו בתוך המשפחה האמיתית שלו הוא לא ממש מצליח לעשות את
הסדר שהוא מבקש לעשות.
הרי אפילו עם שירי אין לו תקשורת.
כי מה הוא חשב, שפעם אחת של ארוחת צהרים בשבת תצליח לעשות את
מה שלא היה במשך כל כך הרבה שנים, אולי כל החיים של הילדים
שלו.
אל תגזימי חדווה, היא אומרת לעצמה, יש לה מין ביטוי כזה עם
עצמה, שכשהיא חודרת לתוך העולם של מישהו אחר, יש לה איזה רגע
של זיכרון שבסך הכל זה לא העולם שלה, ומה באמת היא יודעת עליו,
הרי אין לאיש יכולת לחדור באמת מבעד למחשבות.

וחדווה היא זאת שאיך שהוא מוציאה את הארוחה הזאת יחסית בשלום
כי היא מספרת להם כמה המצב שלה זיפת, אין תיירים, ואין לה
קבוצות, וכל היום היא מסתובבת בבית מפה לשם, משתגעת כבר, מטפסת
על הקירות.
וטוב שחיה הציעה לה לבוא לכן, כי אחרת, היא צוחקת, אני לא
בטוחה שיכולתי להיות אחראית על התוצאות.
וזה הקול היחיד שנשמע כאן, עם אולי כמה תוספות קוליות של מה את
אומרת? באמת? או?
אין איש פונה לחברו.
אין איש מסתכל לימינו ולשמאלו.
כל איש חפון בצלחתו. חפוי בבחירותיו הישנות.

וגם כשהם יוצאים מן הבית, אחד אחד, נפרדים לשלום בכניסה,
לוחצים ידיים, ולא אומרים דבר.


אחרי כל החשבונות והניתוחים שעשה בודאי כל אחד עם עצמו, מרגע
שנסתיימה הארוחה וכל אחד פנה לביתו תחושה אחת השתלטה על הכל,
תחושה של תקיעות.
מה מכאן.
מה רוצים המשתתפים שיקרה מכאן והלאה.
ובהחלט ניתן לומר רוצים ולא מה כל אחד רוצה. כי רצון אחד לא
מספיק לסיטואציה כזאת. צריך להיות איחוד של רצונות.
וגם אם רגע הרפיון, יתארך להרבה רגעים של רפיון מלווה ביאוש,
יבוא לבסוף איזה רגע אחר, שבו ניתן יהיה לבחור אחרת.
לבחור באומץ, תוך לקיחה בחשבון את מי שאינו אתה.
לאמץ אל הלב את מה שחשוב.
להיות עם מה שישנו ולא עם מה שלא היה.