היום הראשון של כיתה ב'. אני עומד מחוץ לדלת, בוכה ללא
מעצורים, והיא גוררת אותי פנימה. מסתכלת עליי במבט נוזף.
נכנסתי לכתה בלית ברירה ובכיתי כל שאר היום. המורה לימדה, ואני
בכיתי. הם אכלו ואני בכיתי. הילדים משחקים בחוץ, ואני בשלי,
לבד ועדיין היסטרי.

מדהים שכולם מספרים את הסיפור הזה. עדיין כל אחד בסיפורו
משוכנע ששאר הילדים היו אמיצים מאד ולא בכו כלל, ורק הוא, ילד
פחדן וטיפש, לא יכל להרגע. וכמה שהם צחקו לו. לילדים אין
רחמים.
הימים עברו, ואני, באופן בלתי נמנע, נרגעתי. עוד צלקת ילדות.
אדם בר דעת יודע שאין ילדות ללא צלקות, ושחבל לו להקדיש זמן
לתרץ בהן, לעצמו ולסביבה, את מגרעותיו.

והיום, שמונה עשרה שנה לאחר מכן, אני עומד מחוץ לדלת, עם
סיגריה שמאיימת להגמר, וג'ני מסתכלת עלי במבט נוזף. סיטואציה
דומה להחריד.
ובכן, היה קצת משונה אם הייתי בוכה, או אם ג'ני, בחורה דקיקה
על גבול האנורקטית, הייתה מנסה להזיז אותי ולו במילימטר בודד,
אבל המבט בהחלט היה אותו מבט, וכתפיי היו שמוטות באותה
סרבנות.
אני לעולם לא אבין איך לכל הבחורות יש במלאי את המבט הזה!
לשמנות, לרזות, לזקנות, לצעירות. הן כולם נראות בשניה הזו
בדיוק אותו דבר. בשניה שהן מביטות בך במבט האמא הנוזפת. כי הן,
כמובן, יודעות יותר טוב. ההבדל היחיד הוא, שאם פעם היה מונח על
הכף ערב בלי טלווזיה או משיכה אכזרית באזנך, כרגע אתה עלול
למצוא את עצמך במצב הנורא מכל- נטול, שלול, וללא... סקס!

כמובן שהיא צדקה, וכמובן שאני חייב להכנס למשרד בזמן, ועוד
ביום הראשון בעבודה. הסתכלתי על הסיגריה שכבר ממזמן מכרסמת את
הפילטר, הופכת לאפר כל שניה שאני יכול לתרץ הישארות בחוץ.
השלכתי אותה לרצפה ונכנסתי.
כולם נקטו בהסכמה השקטה של 'מדיניות היום הראשון', והתייחסו
אלי בנחמדות יתר מעושה, שלא היה ספק שתקלף את פניה המכוערים
תוך פחות מכמה ימים.

כשניסיתי להסביר את זה לג'ניפר בארוחת הצהרים היא הניפה מזלג
עמוס סלט בביטול. כמה עלים שתכליתם בעולם לא ברורה הושלכו על
המגש שלי באבסטרקטיות בעוד היא גוערת בי. "אנשים מאכזבים אותך
כי אתה מצפה לכך!", אמרה.
מדהים איך בתור בחורה כל כך חכמה היא תמיד הייתה מאמינה לכל
מציאות שהציגו לה. נוחות נטו, כנראה. כך גם הגברים שסובבו את
ראשה, מנצלים אותה למטרותיהם השקופות, מפטירים פה ושם מילות
אהבה שלא היו משכנעות חתול רחוב. והיא תמיד האמינה.
אני מרחם עליה על כך, כמובן. אבל נופל לתהיה מה היה אם גם אני
יכולתי מדי פעם לזנוח את הפראנויות החולניות שלי ולחייך לאדם
זר. ובאומרי אדם זר כוונתי לאדם שלא עבר בדיקה פולשנית וכואבת
על ידי מוחי החשדן.

כבר החלפתי מקום עבודה או שניים, ותמיד אותו הסיפור. בחליפה
אני מצליח להראות 'ילד טוב' ומהוגן. יש לי חיוך כזה, שבחורות
מנסחות כממיס, משדר כנות, שמסייע בדרך כלל לשכנע את הבריות,
בלי שארצה בכך, שאני לא מסוגל לעשות דבר רע.
אבל אנשים כטבעם, דברנים, ואני, תמיד מספק חומר למעשיות. כך,
מהר מאד אופרת הסבון האנושית המבחילה, שאני סולד ממנה כל חיי,
נדבקת אלי עם שדכן סיכות והרבה פתקים עם שרבוטים בעט וורוד.
כבר ביום הראשון זה החל, כשמזכירות המוניות פלירטטו איתי עד
אין קץ, ורצו לאחר שניות מספר לרכל עלי מאחורי גבי שאני וודאי
אוהב גברים, כי אחרת אין שום הסבר לכך שסרבתי להן. כשנכנסתי
למטבחון להכין קפה מצאתי את עדר הסנוניות משתתקות סימולטנית
ואת ג'ני קורצת לי, מוזגת לי מים חמים לכוס פלסטיק חומה.

אחד הדברים החשובים שאתה לומד כאדם בוגר הוא לא ליידע אנשים
בשנאתך אליהם. וכך מצאתי את עצמי, בסוף היום, פניי כואבות
מחיוך מזוייף.
אחד הדברים החשובים שאתה ממאן ללמוד כאדם בוגר הוא לא לשנוא
אנשים.
החתמתי כרטיס. יצאתי החוצה, התיישבתי על המדכה ובעטתי בפחית.
הילדים משחקים בחוץ,ואני בשלי, לבד ועדיין היסטרי.