[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב דותן
/
ללא מילים

סגרתי את הדלת ויצאתי, בלי להגיד כלום. גם ככה הרגשתי שנאמר
כבר הכל.
זה היה שוב אחד מאותם רגעים האלה שהרגשתי לבד, והרחוב השקט
והחשוך לא תרם להרגשתי כלל וכלל. התחלתי לרוץ, אף על פי שלא
היה לי כ"כ ברור מדוע, רצתי כל כך מהר שאחרי כמה מטרים כבר
התעייפתי, אף פעם לא הייתי טיפוס אנרגטי, ובכלל הפתעתי את עצמי
שהצלחתי להגיע עד לנקודה זו. עצרתי מתנשפת, כשהדמעות חונקות את
הגרון שלי ומתפרצות החוצה, עצרתי אותן בכוח.
"אני תמיד נכנעת לרגשות שלי, אני רגשנית מדי!" כעסתי על עצמי,
"מספיק ודי!"
הרוח הקרה נשבה על גופי אך זה כלל לא הפריע לי, אף פעם לא
סבלתי מקור. התיישבתי על הרצפה ונשענתי על חומת אבן גדולה,
בידי החזקתי את הדבר היחיד שלקחתי איתי מהבית, הדיסקמן שלי,
שבא איתי לכל מקום. הנחתי את האוזניות על האוזנים שלי ולחצתי
על "פליי". כאשר המוזיקה התחילה להתנגן באוזניי כבר לא יכלתי
לעצור את הדמעות.
ישבתי באמצע רחוב חשוך וריק מאדם ובכיתי. אני חושבת שאפילו לא
ידעתי למה אני בוכה, וזה רק גרם לי לבכות עוד יותר. הרגשתי כ"כ
מטופשת, יושבת ובוכה באמצע הרחוב. חשבתי לעצמי שאם מישהו יעבור
במקרה בשעה ביזארית שכזו ברחוב ויראה אותי הוא בוודאי יתרחק
ויחשוב שאני מוזרה, הרי איזה אדם נורמלי יושב על מדרכת הרחוב
ובוכה עם עצמו?.
בלי לשים לב שקעתי בתרדמה, והתחלתי לחלום.
פתאום מצאתי את עצמי נכנסת לביתי. אמא חיבקה אותי ושאלה אותי
איך היה לי בבית ספר, כ"כ שמחתי שהיא מתעניינת בי. סיפרתי לה
על היום שעבר עליי, על ה-95 בהיסטוריה, על היצירה החדשה שלמדתי
לנגן וכמובן על איך ששיגענו את המורה לאזרחות. אמא צחקה
והמשיכה לשאול אותי שאלות, ואחר כך אפילו שאלה אותי אם אני
רוצה משהו לאכול. היא בישלה ארוחת צהריים וישבנו ביחד לאכול,
אחר כך אמא קמה לפנות את הצלחות לכיור, אז עצרתי אותה ופיניתי
בעצמי, זה המינימום שיכולתי לעשות אחרי שהיא בישלה ארוחה כ"כ
טעימה. כשעמדתי על יד הכיור ושטפתי את הצלחות הרגשתי פתאום את
היד של אמא על הכתף שלי, אך במהרה זה הפך להיות ממגע רך ונעים
לטלטול בלתי פוסק. "די! די!" צעקתי ולפתע התעוררתי באמצע הרחוב
החשוך, ונבהלתי למראה הצללית שעמדה מעליי.
קפצתי מיד הצידה וצעקתי... הדמות שמעלי ניסתה להשתיק אותי,
ולהרגיע אותי: "ששש!!! אני לא אעשה לך כלום! תירגעי!" אחרי כמה
שניות של לחץ נרגעתי קמתי מן הרצפה ובהיתי מספר שניות באותה
דמות. זו הייתה נערה בערך בגילי, לא גבוהה במיוחד, עם שיער חום
ועיניים בהירות. "את בסדר?" היא שאלה אותי לנוכח עיניי הרטובות
והאדומות, מיהרתי להנהן בראשי, אך המבט המודאג בעיניה של הנערה
לא נעלם. היא בהתה בי מספר שניות והושיטה את היד לכיוון הפנים
שלי, בהתחלה נסוגתי לאחור, אך היד שלה נגעה ברכות בעיניי,
עצמתי אותן, והיא ניגבה את הדמעה מפני.
הרגשתי שפחד בלתי מוסבר משתלט על כל גופי, פתחתי את עיניי
במהירות הסתכלתי במבט חטוף בנערה והתחלתי לרוץ חזרה לכיוון
ביתי.
כאשר נכנסתי הביתה כל האורות היו כבויים, כמובן שאמא ואבא
אפילו לא שמו לב שנעלמתי, או שמא פשוט היו בטוחים שאחזור, כמו
תמיד.
נכנסתי כמה שיותר מהר למיטה התכסתי ובהיתי בתקרה, ניסיתי לחשוב
כמה שפחות על שהותי הקצרה על מדרכת הרחוב, על החלום, ועל אותה
דמות.
בבוקר כשקמתי כבר הרגשתי קצת יותר טוב. שינה תמיד עזרה לי
לשכוח דברים ולהתרענן, ארגנתי את הדברים ויצאתי לבית ספר. בזמן
שהלכתי, לא יכולתי להימנע מההרגשה שמישהו הולך אחריי, ונמצא
איתי כל הזמן, כאשר הסתכלתי אחרונית, ראיתי את אותה דמות
מאתמול בלילה מהלכת מאחוריי. "היי!" צעקתי, "את עוקבת אחריי?!"
אך אותה דמות לא ענתה, ממש כאילו לא ידעה לדבר."למה את נמצאת
בכל מקום?!" המשכתי לשאול, מאחר ולא הבנתי מדוע מישהו שאינו
מכיר אותי כלל מתעסק בי כ"כ הרבה. עדיין קיוויתי לקבל תשובה.
אך שוב אותה שתיקה, שתיקה מתסכלת, למרות שכבר הייתי רגילה
שמתעלמים ממני. התחלתי לבכות שוב, ושוב כעסתי על עצמי, והרגשתי
כמו ילדה קטנה.
אבל אז, ממש ללא צורך במילים היא ניגשה אליי, הסתכלה לי
בעיניים ונתנה לי חיבוק. אני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה שלא
הרגשתי לבד.


                                           




16.1.06
מוקדש בעיקר למישהי מסויימת שהייתה בראשי בזמן כתיבת הסיפור,
ולכל אלו שמסרבים להאמין שיש אי שם מישהו שיבין אותם גם בלי
מילים, מישהו שאכפת לו, ומישהו שיהיה שם תמיד בשבילים...
למעשה, כשחושבים על זה, גם אני כזאת...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בוליביה נחמדה,
אבל שלי יותר
גדולים. וגם לא
נפולים.


מיכלי משוויצה
ומוכיחה
בפולורוידים


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/2/06 17:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דותן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה