יש לי את כל המרחב שבעולם
שבחורה יכולה לרצות
אז מדוע מרגישה אני כלואה
בין תקרות ומרצפות?
הקיר לבן, כל כך לבן
כמו אור נצחי בוהק
הנה שם, פתח של תקווה חומק
הולך ומתרחק.
החלון שלי פתוח
אוויר קריר של ליל סתווי
אבל אני כמו סגורה בכלוב
כלואה במהותי.
הדלת בפני נפרשת,
כמו נייר חדש נקי
אבל אני פרוסה, פורסת
את החלקים המשתמטים של נשמתי.
הכל מוכן ליציאה
אל המקום הזה בחוץ
אז מדוע אני כך מרגישה
מעין עקצוץ מריר-חמוץ?

זו מגיפה, אני מוגפת
מהאינסטינקט האמיתי
אם עיניי לתריסים היו
באמצעותם אסגור אותי.

לו בית ללא גג רעפים
הייתי מבקשת
היו קוטפים לי כוכבים
ומכסים אותי במעטפת.
את שדות הפרא
השבילים
את כולם הניחו לפני
ואני
בבורותי, בבושתי
מסרבת לגלות פניי.
את כל המרחבים
והחלל אשר נמשך אל אין-הסוף
היו מעניקים לאחת כמותי.
להיבלע בתוך הנוף.

החלון שלי פתוח
אוויר חמים של ליל קיצי
אך אני את כלובי נעלתי
כלואה במהותי.