ירד גשם. בכל מקרה השארתי את החלון פתוח, עד כדי כך כבר היה לי
לא אכפת.
בחוץ עמדה אישה עם מטריה, מחכה למשהו. חשבתי שיכל היה להיות לה
יותר נחמד לחכות מתחת לסככה, אבל היא כנראה העדיפה את הקור.
הסתובבתי בחזרה לכיתה. הכל היה כרגיל, חני מדברת אל הכיתה, חלק
מקשיבים, חלק ישנים, חלק סתם בוהים. יש את אלה שיושבים בימין
הקיצוני, ותמיד מרעישים, בגלל כל הפוזה שלהם. אני יושבת בשולחן
האחרון, ליד החלון. היום טל לא הגיעה, אז כל השולחן רק שלי.
מצד אחד זה די משעמם, אבל מצד שני, אפשר לפתוח את החלון.
בד"כ גם אני מעדיפה אותו סגור, אבל היום כולם מתבכיינים שמחניק
להם אז החלטתי שאני אפתח אותו. במילא יש עליי 5 שכבות, ודווקא
לא קר לי כל כך.
חשבתי לעצמי, אם בכלל יש מישהו שכותב, שאני אוכל לקחת ממנו את
הסיכומים אח"כ.
הממוצע שלי במקצועות הומניים הוא סביר כי בשביל לשנן לא צריך
שכל, רק כוח רצון.
אז בשיעור כל אחד לענייניו, ולמבחן רק צריך סיכום של מישהו
שדווקא כן אוהב את החומר, וכתב בשיעור. שמתי את הראש על
השולחן. מאתמול בלילה אני רק חושבת על אייל, ובאמת הגיע הזמן
להפסיק. אני והוא כבר לא ביחד. לא אני זו שצריכה לדאוג לו
עכשיו. אבל הוא עדיין נמצא עמוק עמוק בתוך הראש שלי, ומכל פיפס
קטן שלו אני קופצת. אבל הפעם זה רציני. וזה גם לא הגיע ממנו
בכלל.
ואם זאת, אין לי מה לעשות אם זה. כלום. אם לה הוא לא הקשיב, גם
לי הוא לא יקשיב. ואני, אני עדיין אוהבת אותו, למרות הכל, ויש
הרבה מה"הכל". אייל הוא מן בן אדם כזה, שברגע שהוא נכנס לחיים
שלך, זהו. אין דרך להעיף אותו משם, לא משנה עד כמה אני מנסה.
את החיים שלי אני אתן בשבילו, רק כדי לראות אותו מחייך את
החיוך הזה שלו, או צוחק, או מסתכל עליי עם העיניים האלו,
הירוקות ירוקות, כמו ששלי הן כחולות כחולות. ירוק וכחול. תמיד
אמרו לנו שלילדים שלנו יהיו עיניים מדהימות, אין מצב שלא.
ואנחנו, כמו ילדים קטנים והזויים, תכננו את החתונה שלנו, את
הילדים עם העיניים המדהימות, את זה שנגור ביחד, את הכל. ואז
מה?
"חבר של נועה התמכר לסמים ובוגד בה עם זונה." זו השמועה הרשמית
שנפוצה בבית ספרנו הקט.
האמת, זה די נכון. רק חבל שכולם יודעים על זה. אייל כבר לא
לומד פה בכלל. אייל לא לומד בכלל. אייל גם לא משחק כדורסל
יותר. אני לא חושבת שהוא אפילו גר בבית שלו יותר, אבל אני לא
יודעת בוודאות. אולי הוא חוזר לשם, לפעמים. הוא גם לא אוהב
אותי יותר, את זה אני דווקא כן יודעת.
ואני, אני עדיין אוהבת את אייל, ואני דואגת לאייל, גם אז,
ואפילו עכשיו, אחרי שנה, אפילו ששום דבר לא השתנה. בעצם, לא
השתפר, דווקא השתנה. השתנה לרעה. כאילו שלא הספיק כל הסמים,
עכשיו הוא גם מסתבך עם אנשים. אנשים זה הרבה יותר מסוכן מכל
חפץ דומם שבו אי פעם תיתקל.
הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לרוץ אליו, לדבר איתו, כמו
שעשיתי כל פעם, גם אחרי שנפרדנו. אבל הוא לא יקשיב לי. הוא לא
מקשיב גם לה, ואם היא מתערבת, אז זה באמת לא טוב.

אני מרימה את הראש מהשולחן. שוב אני חושבת עליו. עוד רבע שעה
צלצול. סופרים את הדקות.
הסתכלתי על המחברת. אדומה, על הכריכה רשום באותיות מסולסלות
וזהובות "תנ"ך".
פתחתי אותה. היו שם המון כותרות, ללא דבר כתוב מתחתן. סגרתי.
אין שום טעם שאני אתחיל לכתוב עכשיו. סקרתי את כל הכיתה במבטי,
שוב. הם לא אנשים מעניינים במיוחד, אבל זה בכל מקרה היה שיעור
תנ"ך, עם חני. שולחן לפני יושבים מור ויוגב. יוגב כותב, ומור
ישן. אני שמחה שהוא ישן ולא מסתכל עליי. אני שונאת כשהוא מסתכל
עליי. שולחן לידי יושב דניאל. אני שונאת את דניאל. אני שונאת
את זה שהוא יושב שם. אני שונאת כשהוא מסתכל עליי. אנשים שואלים
אותי לפעמים מה קרה בינינו, כי פעם היינו ידידים, אבל אין לי
תשובה לתת להם. בטח גם הוא לא מספר. ומה הוא יגיד? שהוא לא
יותר טוב מאייל? שגם הוא הלך וכמעט קבר את החיים שלו בזבל, עם
אלכוהול וסמים, וכמעט לקח אותי איתו?

זה היה בחופש הגדול, כשאני עוד ניסיתי לעזור לאייל, כבר הרבה
אחרי שנפרדנו.
אז אייל היה שיכור ומסומם, אבל זה כבר לא חדש, אני כבר הייתי
רגילה, וכשהוא היה מתקשר, אני הייתי באה, מכניסה אותו למונית,
לוקחת אותו אליי, ובבוקר מביאה לו כמויות בלתי נדלות של קפה,
והתרופה ההיא שהאיש מהמכון גמילה רשם לו. הוא ישר אמר הוא לא
צריך גמילה, שהוא יפסיק כשירצה, ועוד המון גיבובי שטויות.
אפילו לא ניסיתי להאמין לו. להוציא אותו מהבוץ דווקא כן
ניסיתי. אבל הוא לא הקשיב, וכל האנשים שהבאתי לעזור לו לא
הצליחו להשפיע עליו. אז לקחתי את זה על עצמי, עם קצת עזרה מהם.
ידעתי שאני חייבת לו, חייבת לעצמי. שאם יקרה משהו לאייל לא
יהיה לי שום טעם לחיות, ושגם אם הוא כבר לא אוהב אותי, אפילו
לא קצת, אני אמשיך להילחם תמיד, רק כדי שיהיה לו טוב. בהתחלה
זה היה מסוכן, פחדתי שהוא יתקוף אותי, אבל לאט לאט הבנתי שלא,
בי הוא בחיים לא יפגע בי, לפחות לא בכוונה. אבל זה סיכון שאני
לוקחת, כבר הרבה מאוד זמן.
גם בתחילת הקשר שלנו, אייל, הגבוה עם העיניים הירוקות, שמשחק
כדורסל, והשיער הארוך שלו מתנפנף מאחוריו, אוהב את נועה. אבל
כולן אוהבות את אייל, לא רק נועה. אז נועה לוקחת סיכון, והיא
מתחילה לצאת עם אייל.
באותו לילה, גם דניאל היה שם, במאורה הזו שלהם. המאורה המעושנת
והחשוכה והקרה.
היא, הזונה שלו, התקשרה אליי ואמרה לי לבוא דחוף כי אייל כבר
לא יכול לשלוט בעצמו, והם עוד שנייה מזמינים מד"א. אז באתי. לא
פחדתי מהם, יכולתי להכניס לכולם שם מכות רצח אם רק רציתי,
במילא לא הייתה להם אפשרות להגן על עצמם. הם היו שבר כלי,
מחוררים כולם, גמורים ושפוכים מסמים.
אני לומדת "קיק בוקסינג" כבר שש שנים. אייל למד איתי, עד לשנה
החמישית.
כשדניאל ראה אותי, הוא כמעט התעלף. לא ידעתי שהוא מסוגל בכלל
לחשוב במצב הזה, אבל כנראה שכן. הרי גם אייל היה מסוגל. הוא
ראה אותי, והתחיל לצעוק לי "נועי" כמו שהיה קורא לי כשהיינו
ביחד. ניגשתי אליו, אמרתי שלא זהו, הולכים. והוא, כמו ילד קטן
וממושמע נתמך בי והתחיל להזיז את עצמו. ואז דניאל בא. כנראה
שהוא יצא מהשוק מהר מאוד כי הוא נראה מאוד מחיוך ומרומם רוח.
הוא ניסה להציע לאייל "עוד מנה", ו"לדפוק ראש" ואמר שיהיה בן
זונה. אני שקלתי להכניס לו מכות ולהזמין לו מד"א, אבל היה לי
לא נעים כי הכרתי את אח שלו הקטן מהשכונה, ואת אמא שלו
מהאסיפות הורים, והוא למד בכיתה שלי. אז המשכתי ללכת, מתעלמת
ממנו. זו היתה הטעות שלי, כנראה.
"מה שלא תעשי, אל תתעלמי מהם, כשהם ככה, כשהם בפנים." הייתי
צריכה להגיד לו משהו, לזרוק לו איזה "לא" או איזו הערה
חביבה-עוקצנית שכזו, או אפילו להכניס לו מכות, אבל אני המשכתי
ללכת, ואייל אחרי. ואז כל הדם עלה לו לראש, והעיניים שלו כמו
התמלאו בדם והוא התנפל על אייל. חשבתי שעוד שניה הוא הורג
אותו, אז התערבתי, מה כבר יכולתי לעשות, זה היה אייל. ואז הוא
ויתר עליו, תפס אותי, וניסה להזריק לי משהו. פשוט ככה, בלי
הקדמות מיותרות. העיניים שלו היו אדומות, ואני הרגשתי את הפנים
שלי מתרוקנות מדם. הרופא אמר לי שהייתי יותר לבנה מדף, וזה היה
כבר שעות אחרי.
שברתי לו את האף, ולא בכוונה אפילו. בכל מקרה, בגללי גילו על
כל העניין הזה שלו, וגם נשבר לו האף היפה שלו, ועכשיו הוא די
עקום. אבל הוא בכל מקרה ניסה להרוג את אייל, ולהזריק לי משהו
בלתי מזוהה אז אנחנו פיטים. אבל מאז אני שונאת אותו, ושונאת
כשהוא מסתכל עליי.

כמה שולחנות אחריו יושבות הדס, ונוי, וליאור, ויעל. בקצה השני
יושבת נעמה. הן נחשבות "הבנות" של הכיתה. דניאל והחברים שלו
נחשבים "הבנים". הם בעצם אלה ששומעים תמיד בשיעורים
ובסמינרים.
הם אלה שמתנדבים להכל, ואם לא מתנדבים, אז מנדבים אותם. החברים
של דניאל הם קבוצה של מטומטמים פוזאיסטים. כלומר, לא כולם. אני
חושבת שדניאל מתנהג באמת איך שהוא. גם רון, וגם יונתן. כל השאר
סתם שפוטים. יש עוד קבוצה של בנות, אבל אותן אף פעם לא שומעים
ולא רואים.
והן ממש בסדר. פעם בהפסקה ישבתי איתן וממש נהניתי. ואז היא
התקשרה והייתי צריכה ללכת, כדי שלא יזמינו לו מד"א שוב.
פעם הוא בעצמו היה מתנדב במד"א, עבר את הקורס, בהצלחה, ואז יצא
לנסיעות.
אבל עכשיו חברים שלנו יכולים לבוא לקחת אותו לבית חולים, ואני
הכי לא רוצה שזה יקרה. אז אני באה לקחת אותו במקום. ואיתי הוא
ממש ילד קטן, כאילו אני אמא שלו.

לפני שבועיים התחלתי ללמוד נהיגה. נמאס לי מהמוניות, כבר
מכירים אותי שם. וגם, אולי ככה אייל סוף סוף יקלוט מה הוא
מפסיד, מה הוא עושה לעצמו, שכולם ממשיכים הלאה, מתבגרים ורק
הוא נשאר מאחור. אבל אייל עדיין לא מקשיב, ועכשיו אני כבר לא
יכולה לעזור לו.

צלצול. אני קמה, אוספת את המחברת, השעון, והתנ"ך לתיק שלי,
הסגול והישן, שאני ואייל קנינו ביחד, לפני שלוש שנים, ויוצאת
החוצה, למגרש. טל לא באה, אז אני כנראה לבד.
בדרך החוצה אני רואה את ים ועופר. היא נועצת בו מבטי שנאה
עמוקים, וגם הוא.
מתרחקים אחד מהשני, כאילו לא שמים לב, רק כדי שהשני כן ישים
לב.
תנו להם שנה שנתיים, והם לא זזים מטר אחד בלי השני. כבר למדתי
לקרוא אנשים.
עופר ודניאל היו החברים הכי טובים פעם, עכשיו כבר לא. עופר הוא
ממש בסדר. דניאל ממש לא.
במגרש מושיקו מ-יב' 8 משחק כדורגל עם ירון ונדב.
אני עוברת על פניהם, במילא הם לא יגידו לי שלום.

פתאום קלטתי שאני מחוץ לשער. דווקא לא התכוונתי לעשות את זה,
היו לי עוד 3 שעות פיזיקה.
אני ממשיכה ללכת. עברתי את הקיוסק, את הבית של מור, החברה הכי
טובה שלי מכתה א'. עכשיו כבר לא. הגעתי לצומת. כמעט נדרסתי פה,
כשהייתי בכתה ג'. אני ומור, ודפנה גם, (לפני שהיא נכנסה להריון
ונעלמה) שיחקנו תופסת טלוויזיה. הייתי מצוינת במשחק הזה, כי
ממש אהבתי טלוויזיה. אז רצתי הכי מהר, והכי בכיף, ולא שמתי לב
לכלום. גם לא למשאית. מזל שהנהג כן שם לב. עד היום אני חולמת
לפעמים על מה שהיה קורה אם הוא היה שיכור או מסומם. אבל הוא
בלם, וצפר, ואז יצא וצעק.
אני בחיים לא אשכח את הצרחות האלה. אלה, והצרחות של אמא כשהיא
גילתה על מה שאני עושה עם אייל בחדר, כשהדלת סגורה. אם היא
הייתה יודעת על מה שקורה לאייל עכשיו, ומה שאני עושה בשבילו,
היא הייתה צועקת עליי יותר. או סתם מסתכלת עליי במבט הזה שלה,
המאוכזב עד דמעות.
לא, היא בטח הייתה צועקת, אפילו אני יודעת שזה יותר מדי. אני
צריכה להפסיק, תמיד אני אומרת לעצמי מחדש. זה לא מגיע לי, הוא
צריך לצאת מזה לבד, אין שום דבר שאני יכולה לעשות בשבילו, אין
כבר שום דבר שיוציא אותו מזה. ובכל מקרה, אני ממשיכה. כמו
מהופנטת, כמו משוגעת, כמו מסוממת בעצמי. אני מכורה, מכורה
לאייל. "איך אפשר להיות מכורה לבן אדם?" שאלה אותי טל פעם. טל
היא החברה הכי טובה שלי עכשיו. היא שלי. לא אני שלה, אבל זה גם
מספיק טוב. שתינו תקועות בכיתה שלנו, יב' 9, בלי שום סיבה
נראית לעין, אז אנחנו מוצאות נחמה אחת בשניה. "כיתת הפריקים"
אומרים עלינו. זה לא נכון. אף אחד שם לא פריק, כולם רגילים
לחלוטין, פחות או יותר. אומרים שכל אחד מיוחד בדרך שלו.
כשהיא שאלה אותי, אמרתי לה שאני לא יודעת, אבל זה ככה, כי תמיד
כשאייל מתקשר, אני לא יכולה להגיד לו לא.
הגעתי כבר למאפיה של חיים. זה ממש קרוב לקניון. לא היה לי מושג
לאן אני הולכת. אז המשכתי.
שוב התחיל גשם. חיפשתי מטריה אבל לא היתה לי. נכנסתי לבניין
הקרוב ביותר, וחיכיתי שייגמר הגשם.
בחורה ג'ינג'ית יצאה משם, תומכת בבחור מגובס. שניהם חייכו,
נכנסו לאוטו השחור, החונה ליד, אפילו לא נרטבו, ואז נסעו משם.

דמיינתי אותי ואת אייל, נוסעים ביחד. אני נוהגת, הוא מחייך
במושב ליד.
הוצאתי את הפלאפון והתקשרתי אליה, לזונה שלו.
היא ענתה, כנראה שבשעות היום היא כן מתפקדת. אמרתי לה שאני
מוכנה למה שהיא ביקשה.
שמעתי את החיוך שלה, ההקלה שלה, מהצד השני. חשבתי שבדרכה שלה,
גם היא אוהבת את אייל, מאוד אפילו, הרי גם היא מוותרת על
משהו.
הזמנתי מונית לכתובת שבה עמדתי. אמרו לי שבגלל הגשמים ייקח לו
רבע שעה. אמרתי שסבבה. במילא לא מיהרתי. ישבתי חמש דקות ואז
קמתי ועשיתי סיבוב מסביב לבניין. בניין שגרתי כזה, עם דשא ירוק
מלאכותי, ושער כמו בלובי של מלון. עכשיו כבר כל הבניינים כאלה.
כשהייתי קטנה ממש רציתי לגור בבניין כזה, לבן, עם צמחים בלובי,
ושלוש מעליות. עכשיו זה כבר לא משנה. הבית שלי, האפור, עם
השלוש קומות-בלי מעלית, עם התריסים, ובלי המרפסת, נראה לי בסדר
גמור. אני כבר לא רואה את עצמי עוזבת אותו, את החדר שלי, שיש
בו זיכרונות מאז שנולדתי.
כשחזרתי לכניסה, לראות אם כבר יש מונית, ראיתי את אנסטסיה.
היא לומדת באחת הכיתות המקבילות, אני אפילו לא יודעת איזו,
והיא די מזכירה לי את עצמי. אני אפילו לא יודעת למה, אני לא
מכירה אותה בכלל. אולי בגלל העיניים שלה, גם הן כחולות כחולות,
כמו שלי.
אמרתי לה שלום. היא הסתכלה עליי קצת מוזר, אולי לא זיהתה, אבל
אז היא חייכה פתאום, והחיוך שלה היה כזה נחמד, וחמים, ונדיב,
אז חייכתי גם. היא חיכתה איתי למונית. הסתבר שגם היא נתקעה
בגשם, ורק עצרה פה בשביל לא להירטב. ישבנו ביחד, שתינו שותקות,
ואז היא שאלה לאן אני נוסעת.
ואז זה נשפך ממני. הכל. בן אדם זר לחלוטין, שכלל לא קשור
לסיפור שלי ושל אייל, שמע את כולו. והיא לא אמרה לי מילה אחת
רעה. היא פשוט חיבקה אותי, ושאלה אם אני רוצה שהיא תבוא איתי.
הסתכלתי עליה בתדהמה. איך מישהו מתנדב לבוא איתי, מרצונו
החופשי?
אבל היא היתה רצינית, ואני אמרתי "כן, תודה." בשקט בשקט. היא
שוב חייכה.
המונית הגיעה. נכנסנו שתינו. הגענו לבית שלי, והיא חיכתה
במונית למטה.
אורלי עוד היתה בגן, ואמאבא בעבודה. נכנסתי לחדר שלי, ההפוך
מהבוקר, כשלא הצלחתי למצוא את מחברת תנ"ך, כי הבטחתי למורה
שאני לפחות אנסה לכתוב בשיעור.
הוצאתי את הארנק, ואת כל הכסף שהיה בו. מעל אלף שקל. רק
קיוויתי שזה יספיק.
את הכסף אני תמיד אוכל להרוויח שוב, אני עדיין עובדת, ואם יש
משהו שעליו אני שומרת טוב טוב, זו העבודה שלי. יצאתי החוצה
שוב, הפעם לקחתי מטריה. חיפשתי גם אחת בשביל אנסטסיה, אבל לא
מצאתי. זו שלקחתי היתה שחורה וגדולה, וקיוויתי שהיא תספיק
לשתינו. או אולי, לשלושתנו?
אמרתי את הכתובת הבאה לנהג בקול רועד. היא החזיקה לי את היד.
בהיתי בה. היא בכלל לא הכירה אותי. וגם לא את אייל. או שכן?
הסתכלתי עליה במבט שואל, ואולי זה נדמה לי, אבל ראיתי זיק של
חיוך מרגיע בעיניה.
הגענו לכתובת. שילמתי. יצאנו מהמונית. פה כבר לא היה בית לבן
ויפה עם מרפסות. זו היתה חורבה רצינית, כמו האלה שאתה קורא
עליהן בעיתון, שהעירייה צריכה לבוא ולהרוס, ובמקומן לבנות מרכז
מסחרי. דפקתי בדלת. בהתחלה לא פתחו, והייתי צריכה לדקלם את מה
שההיא שלו אמרה לי, ואח"כ לחשתי בשקט, אולי כי קיוויתי שלא
ישמעו, ואני אוכל לברוח "אבי שלחה אותי".
אנסטסיה שוב החזיקה לי את היד. הפעם ממש חזק. הדלת נפתחה.
נכנסו, שילמנו, ואז אייל יצא מה"אחורה" של הבית. הוא היה כל כך
חיוור, וכל כך רזה, שאם היא לא היתה שם הייתי מתחילה לבכות,
אבל היה לי לא נעים ממנה, אז שתקתי. חיבקתי אותו, חזק, כמו פעם
ולחשתי לו באוזן שזה נגמר.
הוא הסתכל עליי, והיתה הכרת תודה בעיניו.
בינתיים היא דיברה עם הנמוך הקטן שפתח לנו את הדלת. אח"כ
יצאנו. היא אמרה לי שיהיה בסדר, שרק צריך לשמור עליו רחוק
מהצרות, רחוק מהסמים. המונית כבר נסעה. המשכנו קצת ברגל, עד
לבית ה"לבן" הראשון שנקרה בדרכינו. התיישבנו בכניסה, והזמנתי
מונית שוב. כל הזמן הזה שרר שקט.
אייל לא אמר מילה, הייתה לי הרגשה נוראית לגביו, אך גם אני
שתקתי.
המונית הגיעה, ואנסטסיה ביקשה לרדת ברחוב שלה, "הבוסתן". אמרתי
לה שסבבה, והמון תודה.
היא חייכה, הביאה חיבוק ענקי לי, ולאייל איחלה "הרבה בהצלחה",
ואח"כ נכנסו למונית, שוב שתקנו, ואז היא ירדה בתחנה שלה. אני
ואייל נסענו לבית שלי. עכשיו כבר לא שתקנו. אמרתי לו שהוא יהיה
חייב להיכנס לגמילה. הוא אמר שבסדר. אמרתי לו שהוא יצטרך
להתרחק ממקומות ואנשים כאלה. הוא אמר שבסדר. אמרתי לו שישכח
מאביטל. הוא בהה בי. בהיתי בברכיים שלו, הג'ינס היו קרועים.
"האם אני מגזימה?" חשבתי. הוא אמר בסדר. נשמתי לרווחה. שאלתי
אותו אם הוא דיבר עם ההורים שלו בזמן האחרון. הוא אמר שידבר.
אמרתי שיחזור ל"קיק בוקסינג". הוא חייך. שאלתי אם בא לו ללמוד
איתי נהיגה. ואז, אחרי שנתיים כמעט בנפרד, של לילות חסרי שינה
כי הייתי צריכה לטפל בו, ולשמור עליו, קיבלתי את הגמול שלי.
הנשיקה הראשונה שלי ושל אייל אחרי הפרידה הרשמית שלנו. גם אז
ירד גשם.
הגענו לבניין שלי. עלינו לדירה. נכנסנו לחדר. סגרנו את הדלת.
בערב שוב חטפתי צעקות מאמא שלי.

למחרת בבוקר, אייל היה בחזרה בבית שלו, ואני נתתי לאמא שלו את
השם של המכון גמילה, ושם המטפל שאיתו הייתי בקשר במשך כל
התקופה הזו.

אח"כ הלכתי לבית ספר. שוב היו לי 3 שעות פיזיקה. נכנסתי לכיתה.
בשולחן האחרון, ליד החלון, ישבה אנסטסיה. "שמרתי לך מקום" היא
חייכה. התיישבתי לידה. שולחן ליד, ישב דניאל. הוא שוב הסתכל.
הסתובבתי אליה, לא היה לי אכפת.

בשיעור תנ"ך ישבתי לבד. טל שוב לא באה. אולי היא הייתה חולה.
צריך להתקשר אליה, לבדוק מה קורה. החלון היה פתוח, אבל לא ירד
גשם. האישה מאתמול עמדה שם שוב. הפעם מתחת לסככה, ובלי מטריה.
הסתובבתי אל הכיתה שלי. אותם פרצופים, אותו חוסר עניין. פתחתי
את מחברת תנ"ך.
עשיתי כותרת חדשה. כתבתי שורה, ואז נרדמתי.
הפעם הראשונה מזה שנתיים שלא היו לי חלומות רעים.