כקרוב משפחה רחוק, גם החורף חזר לכאן
מתנשם בכבדות, מחניק שיעול יבש, כמתנצל.
מחוץ לחלונותינו המוגפים מייללות רוחות עזות
מנערות את העצים מתמהונם הסתום
על העולם שלא עצר מלכת.
כמו בכל שנה, הגשם הראשון מגיע
יורד על האדמה הפוערת פיה בצמא
לא מתחשב בשנים שכבר עברו עלינו
ובשנים שעוד צפויות לעבור.
בכל שנה אנחנו מתמעטים
עומדים בקבוצות קטנות, ובפנים חתומות
ממשיכים לעטות על עצמנו את גלימות הזמן המתחלף.
כבר איננו מביטים בציפייה מעבר לכתף.
מי שנחסר כבר לא יגיע.
עינינו בוכות מאליהן
כבר אין מילים שראוי שייאמרו.
בידינו המלטפות העור קשה וכבר נסדק.
רק אותה זעקה פולחת נותרה איתנו.
29.12.05 |