אני לא מנסה לרגש עכשיו אף אחד. אני פשוט מוציאה הכל...

זה לא מתוך עצב או משהו. אינני עצובה. אני פשוט רוצה להוריד את
כל המועקה שאני מרגישה בפנים..

אין לי מה להגיד פתאום.

אני רק רוצה להבהיר לכולם כמה דברים: אני יודעת שבעבר היתה לי
אהבה ענקית למישהו ענקי.

אבל הוא עזב, פרש, מת, חלף עם הרוח, התאבד, לקח, שכח, צחק,
בכה, תפס, עזב.

פשוט עזב. ואני- אני יותר משנה לא אמורה לבכות. שכחתי. באמת
ששכחתי.  אתה תמיד תהיה נצור בליבי, במוחי, בדמיון שלי, בנקודת
החשיבה שלי, בכישרון שלי, בהכשלות שלי, בלמידת משהו חדש, בחיוך
שלי, אפילו הגשם שיורד עכשיו- יזכיר לי אותך לנצח.

אך, זהו. אתה כבר לא תהיה אותו אחד. יודע למה?! כי אתה לא פה
יותר. אתה מת, הרגו אותך בדם קר.

תלשו את נשמתך אל מול עיניי. בשניה הראשונה השמחה בתוכי היתה
שם. וכמו שחשבתי במשך יותר מ400 יום, היא תהיה לנצח. אך כנראה
שטעיתי, מלאך שלי. טעיתי. כי כשהשניה נגמרה- נשמתך עלתה
לשמיים.

הדמעות עומדות בגרון. תמיד אמרו שמתי שעצובים, מרגישים שהלב
נשבר- אז זאתי הפעם הראשונה שאני באמת מרגישה שהוא נשבר.
לרסיסים קטנים. בדיוק כמו לפניי שנה וחצי. אני יודעת שתמיד
תהיה שמה למעלה. עד עכשיו לא קלטתי שאתה לא יכול לחבק אותי.
אני יודעת שבדימיון אנחנו מחובקים 24 שעות ביממה, אתה מנשק ולא
עוזב. אבל בוא נהיה ראליסטים עכשיו; אתה לא פה לצידי. היית
בשבילי הכל- ופתאום אני מבינה שאתה רק מלאך. מסתובב לבדו בגן
העדן. מחפש את עצמך...

מתחנן לאיש הדגול הזה שמה למעלה, שיחזיר אותך רק לעוד חמש
שניות לאדמה.

אתה ידעת שחמש השניות האלו יעבור כמו נצח...  אבל האל הדגול
שמה למעלה לא נתן לך אפילו שניה.

שניה אחת שתוכל לנשום את ריח המכוניות, את ריח הבושם שכה אהבת,
ריח האהבה, ריח התקווה, ריח השנה, ריח החיוך וכו'.

אולי הוא לקח ממך שניה, אהוב יקר שלי. שניה בה היית יכול לעשות
יותר ממה שאתה יכול לעשות בחצי שעה.

אבל אתה? אתה לקחת לאנשים את אהבתם, את החיוך, את האושר, את
הבקשה הכי מנימלית שאי פעם הייתי יכולה לבקש- שרגע זה לא יגמר
לעולם.

אתה באמת מלאך, אם מסתכלים על זה בצד העצוב יותר של הסיפור.
תכל'ס, זה סיפור קצת-יותר-מידי ישן, לא חושב?!

אבל מה לעשות, תיבת פנדורה דורשת, גם היא, להפתח מידי פעם.

אני מדמיינת אותך יושב שמה למעלה, במקום בו מילארדי אנשים
"מתים" להגיע, אתה יושב, כולך קפוא מקור, אך בתוכך אתה חם.
הרגש האהוב שלא ידעת לנצל נפתח בך. אולי מרוב הגעגועים שלי
אלייך, טרלהלה שלי.

אם אני מכירה אותך טוב, ואני מניחה שאני מכירה אותך יותר ממה
שאתה מכיר את עצמך, אז אתה מחפש את עצמך...

ואם חלילה אתה בגיהנום כעת- זה צריך להיות מצחיק. תצלה מרשמלו
עם השטן.

אבל נחזור לגן העדן- כי שם הוא מקומך. אז, אתה יושב ומחפש שיחה
עם בנאדם, או אפילו סיגריה. אתה יודע שיכעסו עלייך, אתה אוהב
את זה, בדיוק כפי שאהבת בתקופה שהיית איתי.

אהבת שצועקים עלייך, ידעת להכעיס אנשים, אבל ידעת לגרום להם
לסלוח לך, כמעט תמיד.

הכרת אנשים, חלקם עדיין בקשר, חלקם כבר לא זוכרים את שמך, חלקם
מתעלמים מזה שאתה לא פה יותר, חלקם לא יודעים מה עבר עלייך...
התנסת בסמים, באלכוהול, התנסת בהרפתקאות שהרבה מפחדים מהם
היום.

עכשיו, כשהשמש בקושי יצאה החוצה, אני רושמת לך, מלאך שלי.

יודע למה? כי אני יודעת שאתה לנצח שלי. בוא נהיה שוב
ריאליסטים; אני שלך לנצח. אתה לא שלי לנצח.

יודע למה, אהובי? כי אתה לא פה, ואני צריכה להמשיך הלאה... אני
מודעת לכך שבסוף אני שוב אפול לתוך בריכה של דמעות שבניתי אותה
במשך יותר משנה חצי.  הלב שלי כרגיל ישבר אל מול עיניי, אבל
בסוף, כרגיל, אני אלמד להחזיר את הרסיסים לקדמותם.

הגשם יורד לאט, כל טיפה מכה בריצפה... אני זוכרת שיש ידיים
שרוצות אותי קרוב...

אני יודעת שתמיד תישאר פה לנצח, אהובי היקר...

אבל גם אחריי שנה וחצי, אני רוצה שאותם הרגעים האלו יחזרו על
עצמם...

הרגעים המגעילים לאחר שעזבת אותי.  המשפחה "התומכת" שלי אפילו
לא שאלה מה יש לי...

שהחברים ה"טובים, אלו שאמורים להיות איתי ולצידי לנצח" פשוט
אמרו את המשפט שאני לא הכי אוהבת:" אני מצטער/ת."

ניסתם להעביר נושא, לחבק לכמה שניות, חיבוק כל-כך ריק, כדי
שהדמעות יפסיקו.

ניסתם לדבר, להצחיק, לנסות לעשות הכל כדי החיוך ה"מתוק" שלי
יחזור אל פניי.

חיבקתם, אמרתם שיהיה בסדר, הקשבתם לי(למרות שלא דיברתי איתכם),
אמרתם שאני לא חמודה כשאני בוכה, ניגבתם את דמעותיי והלכתם.
הייתם חמודים ו"תומכים" אך לעולם לא ניסתם להבין מה יש לי.

ריכלתם עליו שהוא היה חרמן, מרדן, שם פס על כל העולם, עצלן,
חסר אחראיות, אחד שאין לו גבולות, אחד שהמערכת השנתית שלו היתה
אך ורק לישון ולהיות איתי. אם הייתי יכולה לתאר לכולם עכשיו,
אחריי כל-כך הרבה זמן, שטעיתם.

אז אני אהבתי את המרדן הזה, ה"חרמן" הזה אפילו לא נגע בי במשך
המון זמן שהיינו יחד, אהבתי את העצלנות שלו, אהבתי את חוסר
האחריות החמודה שלו, את המשפט:" אוי, אני מצטער, שכחתי. מבטיח
לא לשכוח מחר!", את חוסר תשומת הלב לתגובות הארורות של כל
העולם, אהבתי את חוסר הגבולות שלך... אהבתי בך הכל!

אהבתי את הרומנטיקה שהיית תמיד מביא, את האוזן הקשבת שהיתה
מוכנה לשמוע אותי פאקינג 24 שעות ביממה.

את השפתיים שהיו מנשקות בעדינות וברכות. את הגבות הדקות
והיפות, את האף החמוד שהיה כיף למחוץ ולהגיד בו זמנית:

"איזה חמוד אתה, אני אוהבת אותך המון המון, מלאך שלי!" אהבתי
את הבטן השטוחה שהיתה מוכנה לקבל כל זבל שהינו מבשלים יחד,
זוכר את האוכל המגעיל, ואת איך שהיינו הורסים לאמא שלך את כל
הבית? איך תמיד היינו מצליחים לברוח מהכל, יד ביד, החום הפנימי
שלנו היה מעריץ אחד את השני. אני נשברת ושוב בוכה, טוני שלי.
שוב נופלת לבור ללא סיום...

אבל איכשהו מישהו מצליח להבין לי יד תומכת, ולוחש לי באוזן
ברכות ובעדינות, בין כל העגילים והצעקות, תמיד אומר:

"תמשיכי הלאה, אני פה בשבילך לנצח". אני יודעת שאתה לנצח תישאר
פה, ל-נ-צ-ח!

אתה יודע, סבלתי חודש שלם במקום שלא רציתי להיות בו, העיקר
לברוח מהכל, ככה אמא שלי תמיד אמרה.

בלי חברים במשך חודש, חודש הלך לי מהחיים סתם ככה... הדבר
היחידי שהייתי עושה זה לקרוא ספרים ולבכות במשך לילות שלמים.
אני זוכרת שלימדת אותי להמשיך הלאה... גם אם קשה, פשוט להמשיך.
לא לנטור טינה, להמשיך ולא לעצור. גם אם לעיתים ממש כואב
ועצוב. גם אם לעיתים אנשים לא מבינים אותך, לא לנטור טינה.
פשוט לחייך, להגיד את משפט הקסם שלנו ולהמשיך הלאה.

אתה יודע, לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני לא התאבדתי לאחר
שאתה עלית לשמיים?  עכשיו, אחרי כל המכתב הזה- יש לי תשובה. כי
אתה אמרת לי להמשיך הלאה, לא להפסיק בדקה ה99. אז המכוניות
המשיכו לנסוע, דחפו את הגופה המוצפת דם, ואני? אני בשניה
הראשונה, כמו במשך כל הזמן הזה שהיינו יחד, חייכתי, ואיפלו לא
שמתי לב מה הלך שם...

ואז רצתי אלייך, התחלתי לצרוח, הדמעות ירדו כאילו שבכיתי במשך
כמה שעות...

לא הבנתי מה הלך שם, לא ידעתי איך להגיב או מה לעשות.

האמבולנס בא, והכריז על מותך עוד בדרך לבית החולים... האיש
הנחמד, שגם הוא יהיה זכור אצלי כאדם מקסים, פשוט חיבק אותי
וליווה אותי לאורך כל הדרך...

וכאן נגמר הסיפור הכי שמור בחיי, נגמר פה.

אבל ישאר לנצח, אני מבטיחה שאחזור עליו כמה וכמה פעמים...

תודה שקראתם את זה וסוף סוף הצלחתם להבין מה עזר לי להמשיך
הלאה, ומי היה הבנאדם הכי מושלם בכל העולם הזה.

זכור את זה טוב- טוב, טוני, אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר
בעולם.