[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"כל דבר שבקדושה, כגון קדיש וברכו וקדושה, אין אומרים בפחות
מעשרה, שנאמר, ונקדשתי בתוך עדת בני ישראל... ואין עדה פחותה
מעשרה, אבל נשים ועבדים וקטנים אינן מצטרפין". (מתוך דיני
קדיש).




אנחנו פוסעות שלושתינו על שביל החצץ, זו לצד זו, בתוך שיירה
ארוכה של אנשים. עצים גבוהים מצלים על השביל משני צידיו,
ופרחים מסוגים שונים בכל מיני צבעים עושים אור בעיניים. מקום
פסטוראלי. בהחלט.
רק החצץ הזה. אני עוד אמעד ואשבור את הראש, אז מידי פעם אני
נתמכת בהן, רגע לפני הנפילה הצפויה.
"אני רוצה שיחשמלו אותי כשאגיע לגיל מסויים", אומרת זו
מימיני.
"גם אני רוצה", אני אומרת.
"תעשו קומבינה", מציעה זו משמאל.
"דום לב בהחלט מוות ראוי", ממשיכה זו מימין, "עדיף מלהיות
מחוברת למיליון צינורות בבית חולים מסריח".
"שלא נדע", אני מצטמררת, ונזכרת שזה הנפטר הרביעי שאני מלווה
בשבועיים האחרונים.



בית העלמין האלטרנטיבי נראה בהחלט כמו אלטרנטיבה שראוי לשקול.
אני מביטה סביב ושמה לב שעל אף אחת מהמצבות לא רשום ת.נ.צ.ב.ה
וגם לא תאריך עברי.
"15,000", מפטירה זו משמאל.
"דולר או שקל?" אני שואלת.
"שקל, שקל", היא מבהירה. "15,000 שקל לחלקת קבר. הרבה כסף אבל
אחלה מקום להיקבר בו".
"בהחלט איכות חיים", אני מסכימה.
"מתים, את מתכוונת", מתקנת אותי זו שרוצה להתחשמל.
"כן, מתים, אז בעצם למי אכפת?" אני תוהה בקול.
"באמת למי אכפת", מסכימה זו מימין.
"וכמה עולה בבית עלמין רגיל?" אני ממשיכה להתעניין.
"עולה, עולה..." נאנחת זו משמאל, "בערך 2,500. היום יותר יקר
למות מאשר לחיות".
אני צריכה להתחיל לחסוך, אני חושבת, ומיד סוטרת לעצמי תיאורטית
ומשננת - לחשוב חיובי, לחשוב חיובי, לחשוב חיובי.

את הנפטר מלווים בנגינת גיטרה ושירה בציבור.
ההספד שנושאת בתו הבכורה הורס אותי ואני מתחילה לבכות.
מזל שהבאתי משקפי שמש.
יש קטע קצת צורם בהלוויה אלטרנטיבית.
זה יפה שהאבלים שרים, אפילו הביאו מערכת עם הגברה והשמיעו שיר
שהמשפחה הקליטה לנפטר לפני שנפטר, אבל מה הלאה? עד לאן יגיעו
האלטרנטיבות? הורדת הארון לחלקת הקבר באמצעות מסוק? זיקוקים
לשיפור האווירה?

אני חייבת להפסיק לחשוב. ההלוויות האלו מחרפנות אותי,
אלטרנטיביות או קונבנציונאליות. אלו וגם אלו עושות לי רע, ממש
רע, שלא לדבר על ניחומי האבלים.
אני בדיכאון.
בא לי למות.



בשבוע שעבר הייתי בקונבנציונאלית.
הרבה ת.נ.צ.ב.ה ותאריכים עבריים על המצבות, קדיש שיודעים להגות
את מילותיו הארמיות כראוי, ואל מלא רחמים.
אני נמצאת שם עם שמונה חברים שלי.
פתאום מגיע חבר של אחד החברים עם זר פרחים ביד. "אהלן, ומה
נשמע ואיך החיים..." ונאמרים שם שאר חילופי הדברים המנומסים
השגורים במקומות מעין אלו.
הוא אומר שהגיע לכאן היום, יום השנה לפטירתה של סבתו האהובה,
כדי לומר קדיש על קברה ולהניח את הזר.
הוא צריך מניין ומבקש שנצטרף אליו.
"איפה הקבר?" אנחנו שואלים פה אחד.
"זהו, שאני לא מוצא אותו", אומר החבר שלצורך העניין נקרא לו
חיים. הוא נראה די נבוך.
האמת היא שדי קשה למצוא קבר בבית עלמין קונבנציונאלי.
כל המצבות נראות אותו דבר פחות או יותר, ואין ערוגות פרחים
מאפיינות או עצים שיוכלו לשמש כציוני מקום או ציוני דרך.
אנחנו הולכים אחריו בין הקברים במשך עשרים דקות. הוא ממש משתדל
למצוא את סבתו המנוחה וכל הזמן מתנצל שהוא גורר אותנו ככה,
ועוד בחום הזה.
בלי לשים לב השמש שקעה והחברים שלי מיצו כבר את כל ההומור
השחור שלהם, כראוי למעמד.
הוא מבקש שנמתין רגע ורץ לקצה השני של בית העלמין.
אחד החברים שלי, זה שהוא גם החבר של חיים, אומר לי שחיים נדלק
עלי ושואל אותי אם אפשר לתת לו את מספר הטלפון שלי. אני אומרת
שאולי כדאי שנסיים קודם את הענין עם סבתו של חיים, זכרה לברכה,
ואחר כך נדון בזה, כי לא כדאי לרקוד על שתי חתונות באחר צהרים
אחד.

חיים מנופף לנו בהתלהבות ממרחק של שני קילומטר. כבר גמענו
עשרים, נגמע עוד שניים. אנחנו מגיעים מתנשפים ומתנשמים והוא
נשבע שהוא ראה בדיוק כאן, לפני שניה, את המצבה של סבתו, ופתאום
היא נעלמה.
הוא חמוד החיים הזה. כזה מתנצל ונבוך.
הוא אומר לנו שממש לא נעים לו ושאנחנו יכולים ללכת.
אנחנו עוד לא מספיקים להגיד לו: "בסדר, אנחנו הולכים", והוא
פורץ בקריאות שמחה.
הקבר האבוד נמצא.
אנחנו נעמדים סביב לו.
יש שם שתי מצבות. סבתו וגם סבו של חיים קבורים שם, נפטרו בהפרש
של חודש.
חיים מתחיל לשאת דברים לזכרה של סבתו. הוא מדבר על תקופת המנדט
הבריטי, הפלמ"ח, ראשית ההתיישבות וייבוש הביצות.
סבתא שלו היתה אחות רחמנייה. הצילה חיים.
אחד החברים שלי משתתף בצערו ואומר שבטח הסבא נפטר מצער חודש
אחרי שהיא הלכה לעולמה. בטח הוא אהב אותה מאוד.
"הוא לא סבל אותה", אומר חיים בתמימות מעוררת רחמים. "הוא ממש
לא סבל אותה. היא עשתה לו את המוות".
אני לא יודעת אם לבכות או לצחוק.
מזל שהבאתי משקפי שמש.
חבל שלא הבאתי רעלה.

אחד החברים אומר שזה הזמן להגיד קדיש.
אנחנו סופרים כמה אנחנו. תשעה גברים ואישה אחת.
נשים לא יכולות להיות חלק ממניין ואנחנו בבעייה.
הערב ירד ובית העלמין התרוקן מאנשים.
מרחוק אנחנו רואים גבר עומד ליד אחת המצבות.
אחד החברים שלי מנופף לו וצועק: "בוא תצטרף אלינו למניין,
אנחנו רוצים להגיד קדיש".
האיש, ספק בשר ודם ספק רוח רפאים, צועק אליו בחזרה: "זה בסדר,
יש לי דיבור עם אלוהים, היא יכולה להצטרף אליכם למניין. אתם לא
צריכים אותי". בטח הגיע לכאן מהאלטרנטיבי, אני חושבת לעצמי
ומרגישה שווה בין שווים.
הקדיש נאמר ביראת קודש.
תשעה גברים ואישה אחת.
אני.
כן, אני



מגיעה הביתה והולכת להדליק את הדוד. חייבת להתקלח.
מושיטה את היד אל מתג החשמל ומיד נסוגה לאחור.
הולכת לשים נעלי בית.
לא נוגעת בחשמל יחפה.
לא רוצה להתחשמל.
עדיין.
אחרי המקלחת אני נכנסת למיטה, סופרת עד עשר ונרדמת תוך כדי
קבלת החלטה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים.
אני בוחרת בחיים.
מחר יום חדש.





לדותן ( : בריאות ואריכות ימים.

אפריל 2006

קדיש -
http://stage.co.il/story.html?preview=1&story=553850







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מעביר את
הסירים מהמטבח
לחוף הים.





אחמד אחמד מנסח
אחרת את המשפט
הסירים שהיו
במטבח כבר לא שם
הם בחוף הים


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/4/06 22:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תיאה גרין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה