עוד אחד מהיצורים הנתעבים ההם ברח מגופי, ואני התקפלתי סביב
עצמי, מלאה בבושה ובחילה. הלידות - או אולי "השרצות" יהיה
מתאים יותר - מעולם לא כאבו. חווה בוודאי חשבה שהכאב הוא עונש.
מה לא הייתי עושה בשביל הכאב הזה?
הריקנות הייתה גרועה מכל כאב. הידע שהשדונים הקטנים, הדברים
המעוותים שיצאו ממני, אינם תוצאה של אהבה אלא של שנאה. שנאתו
של אלוהים אלי. ידעתי את השנאה הזאת מאז שאכלתי מפרי העץ
לראשונה.

בימים ההם, לפני זמן כה רב. בימים שבהם אדם היה לצידי, שבהם
אהב אותי.. ואני אהבתי אותו. זה עוד אחד מעונשיי. לעולם לא
אפסיק לאהוב אותו, למרות שמת לפני זמן כה רב.
האל אסר עלינו לגעת בפרי העץ ההוא, אבל אני עשיתי זאת בכל זאת.
לא היה נחש: רק הסקרנות האיומה, הבלתי ניתנת לכבישה שבתוכי.
וכאשר אכלתי ממנו, התחננתי אל אדם שיאכל גם הוא. שיראה את
היופי והכיעור המדהימים שנגלו לעיני, אבל הוא סרב.
וכאשר חווה בקשה ממנו, הוא הסכים ללא היסוס.
איני יודעת אם אני באמת שונאת אותה, אך איזו ברירה יש לי? אם
איני שונאת אותה, מדוע אני הורגת את ילדיה, חונקת אותם בעריסתם
לפני שלמדו מהו העולם?
אלוהים הרחום והחנון לא הרגני, כפי שהבטיח. הוא הרשה לי, בחסדו
הרב, לחיות לנצח. נצח שבו כל שניה היא ריקנות. יש לי את היכולת
לדעת טוב מרע, אבל מה הטעם בכך כאשר כל הטוב נלקח ממני? הוא
שלח אותי לחיות בעולם של להבות וכאב, שבו הטוב והרע היו חסרי
משמעות. יש בכך היגיון מעוות כל שהוא - המתנה שגנבתי לא ניתנה
לי. יכולתי רק להבין את סבלם של החוטאים טוב יותר, לכאוב
איתם.
לוציפר מסרב לדבר על כך, לחשוב על כך. הוא מסרב להיקרא בשמו
האמיתי, עונה רק לכינוי מגוחך בשפה שעוד לא נולדה. "האור
האחר". הוא מסרב לדבר על אלוהים, אבל לוציפר לא שונא אותו.
שמעתי אותו אומר זאת פעם אחת, בלחש: "ומה את יודעת? את איבדת
את אהבתו של בן תמותה. אני איבדתי את אהבתו הנצחית של
אלוהים".

השנאה הנוטפת מגופם של השדונים, מרעילה נשמות. כל אלה שיגעו
בבני יבלו נצח באש הגיהינום, יחד עם אנשים אחרים. איזו אשמה
הייתה בבני התמותה ההם? חצים הגיעו לכאן מפני שפחדו, מפני
ששכנעו את עצמם כי הם יצורים עלובים וחטאים. הם לא הרעו לאיש,
אבל הם יבלו נצח שרויים בכאב נצחי.
איזה עניין היה לי בהם? הלא היו הם בניה של חווה, זו ששנאתי,
זו שלקחה ממני את אדם?
"אבל הם גם בניו", לוחש קול בתוכי. הייתי בוכה, אילו אלוהים
היה נותן לי דמעות. עוד אחת מהמתנות שנתן להם כשעזבו את גן
עדן: עוד אחד מעונשיו.
אני רואה אותם מתים, הורגים, ואין דבר שביכולתי לעשות. עד שיום
אחד אפסיק לכאוב בשבילם, והריקנות שבחזי תהפוך חסרת משמעות.
ואז אראה רק את חווה בהם, ואז אפטר ממנה סוף סוף.
אברא את אדם שוב, והעולם יהיה שלנו.