הבנה פשוטה לכאורה מבארת חושך מפוצל ונקרש.
והכאב... לא כאב מפחיד, לא צורב, אלא חודר... עוטף אותך, אוטם,
מחליש, נוגע בבשר ובעצם ומכשף אותך, לוכד אותך במקומך.
ואינך אבוד בו, אתה נע, זז עד שכבר אין עוד מה ולאן... והתחושה
שאחרי נצרבת, ריקנות, אי ההרגשה, כשכבר כל הכאב נעלם אתה רץ
לחוש שוב...
אינך רואה, אתה שם, אבל אתה לא.
אתה כבר חיוור, דמעות נקוות בעינייך אבל אתה לא בוכה, אתה
מחזיק... נאחז בכלום.
אתה קר ומקווה. סגור להשלמה הפנימית, כי כבר וויתרת.
הכאב ההוא נשאר רחוק, ואף יותר מה שקדם לו...
מכסה את עצמך, עורך אינו שלך, אתה זר, חדור כל הוויות העולם.
אתה משתוקק להתפוגג אך כך לעולם לא תצליח.
כשעצמת את עינייך, פתאום השקט שכה פחדת ממנו מגיע... אין עוד
ממה... השקט מביא איתו רגיעה קלה. אתה רק מקשיב, לא שם את עצמך
שם.
לעולם לא תבין כשאטימות בליבך, לעולם לא תרגיש אם לא תיתן
לעצמך להרגיש. לעולם לא תמצא אם תרוץ לכיוון ההפוך.
תברח מהפחדים שלך - תברח מהצללים של עצמך. |